בינה לעיתים חלק א קלג

ועל הוראת האהבה אלו לאלו והיותם דואגים ומצטערים מצער חבריהם יותר מצער עצמו. צומו עלי. אתם תצומו בעדי שאני נתונה בצרת סכנה ולא בעדכם. וגם אני ונערותי אצום כן על צרותיכם ולא על עצמי. ותהיה בזה אהבת הרעים נאמנה. ועל הנאת הסעודה אל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים.. ע"כ ראה מרדכי ובית דינו ע"ה. לעשות זכר לדורות על מעמד שלשת הדברים האלה ביום הפורים עצמו שהוא יום ששון ושמחה. כי על עסק התורה כיון שעצם היום לא יתן מקום להעמיק בעיון סתרי התורה. יעסקו בקריאת המגלה שעולה במקום עסק התורה. ועל אהבת החברים ברוח נדיבה ירבו במנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. ועל הסעודה. כיון שא"א בתענית שא"כ לא היה יום שמחה. תהיה אדרבא סעודה של מצוה לשם שמים. להכניע החומר במדה זו המכוערת. אשר מימי עולם ומשנים קדמונית הראנו הנסיון כי רבה רעת האדם בהיותו להוט אחר בולמוס האכילה ובהמשכו למלאת תאות נפשו הבהמית באלו התענוגים והעדונים ואבינו הראשון חטא ואחריו כל אדם המשיך בחטא זה כי נטו אחר עצת אשתו אשר נתפתתה מן הנחש. ועליה אמר הכתוב

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. וכונת הכתוב הזה מובנת אצלי כפי מה שאמר הוא יתברך לאדם המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת. כי הוא לשון כבד שהיל"ל אשר צויתיך לא תאכל ממנו. אבל אני משער כי מקום פתוי הנחש היה באמרו לא תאכל מכל עץ הגן. כי לאשר שמע היו דבריו יתברך ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. מצא צד להחליף הכונה. שיהיה זה כעין השקדים המרים אשר בהיותם לחים אין עיקר האכילה הפרי של פנים אלא הקליפה שבחוץ כן עץ הדעת טוב ורע עיקר האכילה אשר ממנה ימשך הנזק הוא העץ עצמו ולכן לא אסר אלא אכילת הען אבל לא הפרי היוצא ממנו כי אין לפרי זאת הסגולה. ולכן אמר כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן כלומר דוקא העץ הוא באסור אכילה לא הפרי. והיא הכחישתו כי מפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו וכו' והכל נכלל באסור. ולא באה מלת ממנו לדיוק למעט הפרי אלא אדרבא לרבותא שאפי' העץ הוא באסור כ"ש הפרי. אמנם כשחזר הנחש להכחישה ואמר לא מות תמותון דהיינו ממה שאמרת באכילת הפרי והטעם מאכילת הפרי לא תמשך לכם ידיעת הטוב והרע שהוא מה שחפץ ה' להרחיק מכם. וזה כי הוא יתברך יודע נאמנה שכשתאכלו ממנו ממש מגוף העץ. אז יפקחו עיניכם ותדעו טוב ורע שלא כרצון ה'. ולכן מנע מכם האכילה ממנו ולא מפריו. ספר הכתוב כי האשה העלובה ראתה סימנים בקיום דברי הנחש כי העץ עצמו הוא טוב למאכל שלא כדרך שאר עצים. ומורה בעינו היותו הוא דוקא תאוה לעינים. ושנחמד העץ ולא הפרי להשכיל ולידע שהוא הדבר אשר שנא ה'. מזה גזרה כי ודאי צדק הנחש ביחס האסור אל העץ ולא אל הפרי ולפיכך לקחה מן הפרי ותאכל בחשבה שאין בו מניעה ואיסור ותתן גם לאישה והמשיכתו ופתתו להיות עמה טפל לה לעשות מאמרה עם בלתי הבחינו מעצמו טעם ההפרש. כי בזה היה אוכל לדעתו אבל זה לא היה אלא עמה נמשך אחר צוויה ע"ד ולוט עמו הנגבה

והוא מאמרו יתברך המן העץ אשר צויתיך לבלתי וגו' ירצה האם באולי מה שאכלת מן העץ אשר בא עליו ממני הצווי הוא מטעם בלתי היות האכילה ממנו בעצמו אלא מפריו כי חשבת שלא באה האזהרה אלא עליו ממש. ופתח לו הוא ית' פתח התנצלות להיות זה דיני נפשות שפותחין לו פתח של זכות אע"ג דאיהו לא טעין אנן טענינן ליה מה שלא עשה לנחש שאין טוענין למסית כדבריהם ז"ל בסנהדרין. אמנם האדם לא חלי ולא מרגיש לא הספיק התעוררותו ית' ובפתיותו אמר כמודה ולא בוש כי לא ידע שום הבחנה בזה. אלא האשה היא נתנה לי מן העץ ומה שנתנה לי אכלתי אפילו בחשבי היותו מן העץ ממש מבלי הבדל בין עץ לפרי

ואיך שיהיה היה חטאם רב במה שנתרחקו ממדת ההסתפקות. שלא נתפייסו באכילת מה שהותר להם שהיה כדי צרכם. ובקשו עוד מה שלא היה מוכרח להם כדי למלאת תאותם ובזה גרמו מיתה לעולם. לא עשתה כן רות הצדקת ע"ה. כי בבואה אצל חמותה נאמר עליה ותוצא ותתן לה את אשר הותירה משבעה. לא אמר את אשר נותר אלא אשר הותירה. כי היא צמצמה עצמה והסתפקה במועט. והיה לה לשובע מה שלא היה מספיק לאחר. באופן שהיא היתה הסבה הפועלת במותר. והיא הותירה ולא שנותר ממילא לרבוי. וכבר בא לנו הלמוד הנפלא זה במאמרם ז"ל פרק תולין. א"ר חסדא האי מאן דאפשר ליה למיכל נהמא דשערי ואכל דחיטי קא עבר משום בל תשחית. ואמר רב פפא האי מאן דאפשר למשתי שכרא ושתי חמרא עבר משום בל תשחית. ולא היא בל תשחית דגופא עדיף. והנה במאי דקאמר גמרא ולא היא וכו' אמימרא דרב פפא כבר אפשר לומר דהדר נמי אמימרא דרב חסדא. אבל קשה לי מה מקום יש לומר לא היא בל תשחית דגופיה עדיף דמשמע שיותר יש להקפיד על השחתת הגוף שלא יחלה אם ישתה שכר או יאכל פת שעורים והלא