בינה לעיתים חלק א קלב

האנושיתו ולא בענין האלהי כי אינה נותנת אלא החיות שהוא כולל לכל המין האנושי. אבל נשמת שדי שהיא המשכלת הנקראת נשמת שדי כי נפחה מאפו יתברך. היא נותנת התורה והחכמה שהוא ענין אלהי למעלה מן האנושית. אך לא בכל מין חכמה בשלוח יהיה הדבר כן אלא דוקא בחכמה האלהית היא תורתנו הקדושה שהעיון בה הוא הנותן השלמות אל הנפש המשכלת והוא מאמר מרע"ה ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. ירצה כי אצל העכו"ם אשר אין להם חכמה אלא מצד המחקר. לא יצוייר תמצא אומה בכללה יהיו כל אישיה בגדר חכמים כי לא רבים יחכמו אלא אחד מעיר ושנים ממשפחה. אבל אתם עם בני ישראל כיון ששמירת התורה וחוקותיה היא היתה החכמה שלכם. הנה זה הוא ענין כולל לכל אישי האומה כקטן כגדול עד שכל העמים יקיימו שלא נמצא שום עם שיהיה כלו בכללו חכם ונבון אלא הגוי הזה. עם היותו גדול ורב. מ"מ איש לא נעדר שלא יכנס בגדר חכם ונבון. ואולם הרוח החיוני העיקר בו הוא הכח המתעורר אל תכונת המדות. ושלמותו תלוי במדות המעולות כנדיבות ורחמנות וכל כיוצא. כי על כן נאמר נדיב לב להיות משכן הרוח בלב. ואמר המשורר ע"ה. השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני. אם מלת תסמכני היא לנכח השי"ת היל"ל בלשון צווי לנכח הסמיכני כמו השיבה. וכן היה לו להתחיל בפעל ויאמר ותסמכני רוח נדיבה כאשר אמר תחילה השיבה לי ששון ישעך

אבל לדעתי יאמר כי הוא ידוע היות השמחה הגדולה מסוכנה ללב מחמת התקבץ הרוחות כי על כן יערימו לתת הבשורה מעט מעט כאשר המליצו על פסוק מה נאוו על ההרים רגלי מבשר וגו'. שבשורת הישועה אין לאמרה תכף ומיד בראשונה. כי מרוב השמחה הפתאומית לא יעצור כח הלב ויסתכן. אמנם המשורר ע"ה אמר אני אחלה פניך שתשיב לי ההון והשמחה המופלגת של ישעך. וכי תאמר ומי יבטיחך שיוכל לבך לסבול זה בפעם אחת מבלי הסתכן. הלא אנכי בטוח כי הרוח הנדיבה אשר בי. כי הרגלתי את רוח לבי תהיה לה בקנין מעלת הנדיבות היא תסמכני. ותהיה לי סעד ומשען. שיגיע ללבי ששון ושמחת הישע. מבלי שום התפעלות מסוכן והנפש הצומחת תתקיים ע"י ההזנה לתמורת הנתך. אכן העיקר בזה הוא ההסתפקות כדי הצורך והכרח בלבד במה שהוא היתר גמור. ובהתרחק מן המותרות וממה שיש בו סרך איסור. ולנו לעינים דניאל ע"ה באמרו וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפת בג המלך וביין משתיו ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל ויתן האלהים את דניאל לחסד ולרחמים לפני שר הסריסים ויאמר שר הסריסי' לדניאל ירא אני וגו' וכבר נודע מה שדקדקו בזה המפרשים עליהם השלום איה איפה החסד והרחמים כיון שמאן לעשות בקשתו ובמקום אחר יישבנו זה

ועתה אני אומר כי דניאל ע"ה לרוב שלמותו שם על לב על כל פנים לבלתי יתגאל. ולמען יראה שר הסריסים כי יהיה קיים בכונתו זאת ולא ישוב מפני כל המציא כי לא יספיק לו לדניאל להמנע הוא עצמו מהתגאל אלא שלהיות הדבר כ"כ מתועב אצלו הוא מבקש משר הסריסים לאהבתו אותו ששר הסריסים עצמו לא יתגאל ויתרחק מהמאכלים ההם להיותם מגואלים. ומעתה אם אפילו לשר הסריסים יעץ לבלתי יתגאל. כל שכן שהוא עצמו ודאי לא יסכים בשום אופן על כך וספר הכתוב כי עם היות היה מקום קפידא רבה בזה לשר הסריסים לחרות אפו מאד על דניאל וליסרו על אשר ערב אל לבו להכנס במחיצת אכילת השר בהיתר או באיסור ולהזהירו מזה תאכל ומזה לא תאכל מה שלא יאות לעבד לגבי אדוניו גדול המעלה מ"מ נתנו ה' לחסד ולרחמים לפניו ולא הקפיד על ככה. אדרבא הורה כי הכיר טוב מחשבתו וכי אהבתו אותו הניעתו וממנה מצא מקום לתת לו טעם לבקש מדניאל וחבריו שגם הם לא ימנעו לעשות רצון המלך כי מאחר שאתם אוהבים אותי ואינכם חפצים רעתי. איך תמאנו במאכלים אלו כי תהיו גרמא בנזקי ותחייבו את ראשי למלך. ועם כל זה בקש לו דרך אחרת לבא אל כונתו הרצויה

ואולם ישראל שבאותו הדור של אחשורוש שחתו בשלשתם כי נהנו מסעודתו של אותו רשע אשר לא כדת וגם לא היתה ביניהם האהבה הנאמנ' איש את רעהו ברוח נכון ולב תמים אלא פרוד וחלוק לבבות כדברי הצר הצורר ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים וגו' כי העם שהוא אחד לפי האמת שיש בו בעצמו סגולה זאת המיוחדת להיות עם אחד וזה כל פרי שלמותו. עתה הוא להפך. כי הוא מפוזר מעט הנה ומעט הנה והיה מן הראוי אחר היותם רחוקים אלו מאלו שאותו המעט שנמצא יחד יהיו לאחדים באהבה עזה בלב אחד לא יפרדו ואינם כן אלא הוא מפורד בינו לבינו כל אחד מתרחק ומתפרד מחברו. וחסר מהם ג"כ עסק התורה בימים ההם כדרשתם ז"ל על פסוק בעצלתים ימך המקרה בשביל שנתעצלו ישראל מלעסוק בתורה בימי אחשורוש כב"י ימך המקרה הוא יתברך וכו' ואסתר ע"ה בקשה לתקן את שלשתן באמרה

לך כנוס את כל היהודים וגו' וצומו עלי וגו' כי על חסרון עסק התורה אמרה לך כנוס את כל היהודי' שיעשו כנסיות ולהקהיל קהלות ברבים לדרוש להם את דבר ה'. כדבריהם ז"ל על ויקהל משה: