בינה לעיתים חלק א קכט

עד שהשלחנות שהם מקומות שהם ראויים לסדר ולשים שם המאכלים נתמלאו מקיא צואה. בלי היותם המקום הראוי לכך. ועוד בלבול יותר עצמי בשכלם כי את מי יורה דעה וגומר. וא"כ מה נעשה למה שנאמר בהפך זה שהוא חיוב גמור לבסומי בפוריא. וחלילה לי להכחיש פשוטן של דברים לענין הדין אשר בלי ספק השתיה יותר מהנהוג היא מצוה פרטית ממצות היום כפי הרמזים והסודות הנכללים בזה והנמנע מלקיימה ח"ו להיות הדבר מרוחק בשכלו אין לו חלק בשארית ישראל בקבלת עול דברי רבותינו ע"ה אולם לאשר ראינו הרבה מהפוסקים ז"ל הסכימו להלכה שעצם השכרות אינו ממה שראוי בזה רק להרבות קצת על מנהגו בשתיתו. ורבינו אפרים ז"ל דחה מימרת רבא מהלכה מההיא דקם רבה ושחטיה לרבי זירא וכו'. יש לנו פתח לבקש איזה צד לפרש דברי רבא שלא יהיה בהם כל כך מהקושי. ומה גם שהדבר תמוה שברצותו לתת שעור השכרות יתלה אותו על העדר הידיעה בין ברוך מרדכי לארור המן כי כבר היה יכול לתת סימן אחר עד שתחטפהו שינה וכיוצא. ע"כ אפשר כי יובן זה במה שנפרש מאמרנו אשר ראוי לדעת כונת אלו הג' פסוקים ונאמר כי גדולת נס זה תבחן מאד בהשערת הקושי העצום אשר היה בגאולת ותשועת ישראל בהיות הדבר רחוק מאד משני צדדין. אם מצד המן הרע וסיעתו ואם מצד מרדכי הצדיק ע"ה. כי נודע שהגורלות שהפיל המן היו סובבים על שני ענינים הא' לידע ולראות כפי המבט השמימיי הזמן אשר יורה על שפלות והכנעת מרדכי כפי רוע מזלו. והב' זמן עליית ככב מערכתו של המן ומצא היותו אותו הזמן של י"ג באדר נכון ומזומן למלאת חפצו בשני אלו הדברים כי היה אז המן בגובה רום הוראתו ומרדכי ע"ה בשפל המדרגה משועבד למדרך כף רגל והיה מחסד השם יתברך בגודל רחמיו לבטל כל אלו ההוראות ולשדד המערכות ולגזור ההפך בשני הדברים כי ודאי זה הוא מעיקרי הנם שראוי לפרסם ביום זה. ואם לא כן היה מקום לחקירת מהר"ם אלמשינו ז"ל מה היום מימים אשר אנו חרדים עליו כל החרדה הזאת. כי לפי הנראה כל המאורעות אין בהם דבר פלא יוצא מהמרוץ הטבעי ומדרך מנהג העולם. כי אם נאמר היתה השגחה האלהית במפלת ושתי ורוממות אסתר ע"ה הלא ושתי בדת ודין הומתה על עברה מאמר המלך ולא היה מקום שתנצל. הלא תראה אמרו

ותמאן המלכה ושתי לבא בדבר המלך ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו ויאמר המלך וגו'. יאמר כי הן אמת פתע פתאום כראות פשע ושתי ועזותה קצף מאד על כך. אך תכף ומיד מרוב אהבתו אותה חמתו בערה בו. החמה הזו שבאה לו על ושתי היתה אש בוערה בעצמותיו אוכלתו בקרבו כי נמלך על אשר נתקצף ואלו היה בא מידו לחפות עליה ולהצילה היה עושה אך לא היה מקום בזה מפני הפרסום והוכרח לערוך הדין לפני החכמים יודעי העתים. והסבה בזה כי כן דבר המלך לפני כל יודעי דת ודין

ירצה לפי שדבר המלך ומאמרו בצוותו להביא את ושתי וכל הענין הזה שעבר היה בפני כל יודעי דת ודין לעיניהם בפומבי גדול. וא"כ איך יחריש מבלי עשות בזה שום רושם מפני כבוד המלכות כי אם היה זה במקום פרטי ולא נתגלה אלא לו ודאי על כל פשעים תכסה אהבתו לבלתי עשות לה דבר. ומ"מ רמז להם כי עם היותו יודע שמשורת הדין הגמור אחת דתה להמית עם כל זה לא יאמרו אצלה יקוב הדין את ההר לעשות משפט חרוץ אלא תהיה הגזרה קרוב לדין:

וזה הוא כדת מה לעשות דבר שידמה לדין הוא מה שירצה יעשה לה. אז אמר ממוכן כי אם היה הדבר נוגע למלך אחשורוש לבדו אז היו יכולים לעשות רצונו אבל כאן כלם נוגעים בדבר כי היא פגמה בכבוד כלם. לפי שלא יאמרו שושתי לא באה כדי שלא להשתעבד למאמר המלך אבל יאמרו כי היה כן ממנה לחשבה היות כל השרים והעמים בלתי ראויים שתתראה היא בפניהם והוא אמרו כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהם באמרם וגו'. כי כנוי באמרם הוא לשון זכר וירצה כשהשרים בעלי השרות האלה יספרו להן מעשה זה מסרוב ושתי על מאמר המלך לבלתי בא לפניו ימשך מזה בזיון הבעלים בעיניהן כי אדרבה תאמרנה שמניעת ביאתה לא היתה בעבור המלך אלא לכל שרי המלך בעבור כל השרים אשר היו שם. שלהיותם הם נבזים ובלתי חשובים בעיניה לא רצתה לבוא לפניהם כי נדמה זה אצלה לגריעותא בעבור שפלותם ויגרום זה בזוי וקטטה ע"כ ראויה היא לעונש מיתה ומה שנכנסה אסתר כי מצאה חן בעיני המלך אינו מהתימא כי כזה וכזה תעשה אהבת אשה. וכמה הורה הנסיון מבלבול ממלכות הארץ להבת אהבת אשה ומפלת המן ג"כ אצל המלך נראה שלא היה בזה מהזרות כי. הן אמת הוא טען טענות לפני המלך להאביד האומה באמרו ישנו עם אחד וגו' ובטוב ההתבוננות שקר ענה בם. כי יש להפלא מה טענה היא זו שטען ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים שהרי אין ענין זה מיוחד לעם ישראל לבדם כי גם כל אחד ואחד משאר העמים דתיהם שונות מכל עם ואינם עושים דתי המלך. אך לדעתי כיון בעצם רשעתו להגדיל השנאה ולעורר בלב המלך על ישראל בהיותו בודא מלבו עליהם דברים אשר לא כן. נוגעים אל עצמות הדת ונדייק כי אמר ואת דתי המלך אינם עושים והיה לו לומר בקצור ודתיהם