בינה לעיתים חלק א קכז

עון לאלו שלא מיחו. לזה יתנו כופר בעד נפשם החוטאת בקוצר רוח ובלתי התעוררת למחות. וזה למען לא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כשירצה הוא יתברך לפקוד אותם על עונם כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי. לא יהיה בהם נגף להשחיתם. ואמר שיתנו לכופר זה מחצית השקל ולא שקל שלם. ובאר הטעם לזה והוא מחצית השקל תרומה לה'. ירצה מה שלא צויתי כי אם על מחצית השקל. הוא לפי שהמחצית האחר של השקל כבר הוא תרומה לה'. לרמוז שחלק הגוף שהוא חצי האדם. הוא תרומה לה' מופרש ומובדל לו מחטא כי לא חטא בזה כלל. כל זה ע"פ דרכם ז"ל. ועוד אפשר לי לומר בכונת המחצית הזה. בפירוש מאמרם ז"ל בילקוט על פסוק

צרור עון אפרים צפונה חטאתו כל מי שיש בידו דבר עבירה ומתבייש לעשות תשובה יחליפנה במעשה הטוב ויעשה תשובה ויתקבל. משל לאדם שיש לו צרורות זוזים רעים ילך אצל חנוני ויתן לו תוספת ומחליפם בזוזים טובים. אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומ"ט

והוא קשה ההתוך בכונת חלוף זה של דבר העבירה במעשה הטוב. ואם הוא שבמקום עבירה יעשה מעשה הטוב למה אמר מעשה הטוב בה"א הידיעה. והתימה בזה הוא כי אם מתבייש לעשות תשובה מה תרופה נתן לו שיעשה מעשה הטוב ותשובה. הרי מזה הוא בוש לומר היאך יעשה מעשה הטוב ותשובה אחר שחטא. ובמשל יקשה מה שסיים אף כל מי שיש בידו מעשים רעים יעשה תשובה ומ"ט. דערבינהו ותנינהו לתשובה ומ"ט בלשון יעשה. ולא ייחד החלוף למעשה הטוב וכדמעיקרא. וגם מעיקרא הקדים המעשה הטוב לתשובה. וכאן הקדים התשובה למ"ט. אך אמנם גזרה מוחלטת היא מחכמינו ע"ה שהאדם צריך שלא יחזיק עצמו לא' משני קצוות או לצדיק גמור או לרשע גמור. כ"א יחזיק עצמו לצדיק יחשוב שכבר בא לתכלית שלמותו. ויתרשל מלהוסיף עוד כלל בשום שלמות. ואם יאמר היותו רשע מוחלט. אולי יתייאש מן הרחמים. ולא יבקש מחילה. יוסיף על חטאתו פשע. כענין אלישע אחר. והנביא ירמיהו ע"ה צווח באמרו

מדוע שובבה העם הזה ירושלים משובה נצחת החזיקו בתרמית מאנו לשוב הקשבתי ואשמע לא כן ידברו אין איש נחם על רעתו לאמר מה עשיתי וגו'. יאמר מה היה שהעם הזה התמידו במשובתם זמן רב בכח ותעצומות מבלי שמו לבם לשוב בתשובה. האם באולי נותנים איזה התנצלות לסירובם זה. ובאה התשובה כי לפי האמת לא היה זה אלא מרוע תכונתם וקשי ערפם. כי החזיקו בתרמית. ונעשה בהם קנין רשעות ברצונם באופן שמאנו לשוב במרד אינם רוצים לשוב מבלי שום סבה תמנעם. אמנם הגיע מרשעתם. כי עם היות בא זה מהעדר החפץ ומאון החלטי. הנה כשאני מקשיב ושומע דבריהם. אינם מדברים כן. אינם אומרים שאינם רוצים. אבל מראים פני התנצלות. כי אינם מתנחמים מרעתם באמרם מה עשיתי. אוי לי כמה וכמה גדל פשעי. אין ערך למעשה הרע שעשיתי. ואין מקום אל התשובה. ואומרים שבעבור זה הם נמנעים. ואני הבוחן לבות יודע שאינו כן אלא שמאנו לשוב. ומ"מ ראינו שהחושב היותו בתכלית הרשעות גורם לו מניעת התשובה וכאמרם ואל תהי רשע בפני עצמך

והדרך הנכון הוא שבארו בפ"ק דקדושין לעולם יראה אדם עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות עבר עברה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. וזו בלי ספק דרך בטוחה כי בחשבו תמיד בכל שעה ובכל רגע היותו לחצאין שקול בשוה בין הזכות והחובה. ישתדל תמיד להוסיף זכות ולברוח מעבירה. ועל הבלתי שמים לב על זה אמר המשורר עליו השלום

ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך. ירצה בלי שום ספק אותם הרשעים שעליהם מדבר הם מעותדים לשתורידם לבאר שחת על רוע מעלליהם ואין תקוה ישובו מן החטא והחמס אשר בכפיהם. והסבה בזה כי אנשי דמים ומרמה אלו לא יחצו ימיהם אינה מחצים הימים שלהם. לחשוב שמחציתם הם לזכות ומחציתם לחובה. כדי שישתדלו להכריע לכף זכות. אלא הם מחזיקים עצמם לא' משתי קצוות. או לבלתי חוטאים כלל שלא יצטרכו לתשובה. או לרשעים גמורים שאבדו תקותם ונתייאשו מן הרחמים אבל אני איני כן. כי אחזיק עצמי לבינוני שאצטרך לרחמיך כי איני בתכלית השלמות. ואבטח בך שיגיעונו כי איני בתכלית הרשעות בהיות בידי מזה ומזה

מעתה יאמר מאמרנו כל מי שיש בידו דבר עבירה שחטא לאלהיו ומתבייש לעשות תשובה בחשבו איך ירים ראש להראות את פני האדון הקדוש אשר חטא לו כי לא תקובל תשובתו. הנה תרופתו היא שיחליף העבירה ההיא עם המעשה הטוב אשר בידו מאשר עשה כבר. דהיינו שישים המעשה הטוב כנגד המעשה הרע הזה ויחליף זה בזה כאלו בא האחד תמורת האחר. ונמצא שהוא שקול שוה בשוה ואז יעשה תשובה שיוסיף בזה אל צד המעשה הטוב ויתקבל כי יכריע לכף זכות. ולפי שלא יחשוב יספיק לו עשות תשובה על האופן האמור מבלי עשות עוד מעשים טובים אחרים. לכן הוסיף משל ע"ז לומר כי אותו אשר לו הזוזים הרעים כבר אפשר לו לתתם לחנוני ויתן לו תחתם