בינה לעיתים חלק א קכה

וקיומם אחרי כן לדור דורים זה תלוי בענין אחר שהעמידם לעד לעולם במה שחק נתן הוא חק ומשפט התורה הקדושה שלא יעבור על רצונו ומזה הצד וצדק לומר ויעמידם לעד לעולם. אולם לפי הפשט השטחי' נתכוון למה שאמרנו כי הוא. יתברך צוה בבריאת כל הנמצאים. והעמידם לעולם שיהיו על מצב אחד שנתן להם חק וטבע מוטבע. לא יעברוהו ולא ישנו אותו להיות זה עצם שלמותם אמנם המין האנושי היה בהפך זה שגם בו בפרטית לא נאמר בבריאותו כי טוב. יען הסכימה חכמתו ית' שבעת בריאתו לא יצא מושלם מכל וכל בכל תכלית שלמותו שיתקיים כך תמיד. שא"כ היה בזה שוה לכל יתר הנבראים. ומה בצע או יתרון לו עליהם. לכן רצה שמתחלה עיר פרא אדם יולד ובתחלת בריאתו יהיה כא' מהבעלי חיים בלתי שלמים רק בעניני החומריות אך שם בכחו שיוכל הוא מעצמו לשנות ולהחליף מצבו אל מציאות יותר עליון. עד שיקנה שם האדם בגדרו האמתי. באופן יהיה תכלית שלמותו תלוי בו בעצמו. ובזה חסרונו הראשון הוא ממש יתרונו שאלמלא כן נמשל כבהמה. ואולי יומלץ על זה מאמר החכם ע"ה. ומותר האדם מן הבהמה אין שהיתרון אשר לאדם על הבהמה הוא האין וההעדר וחסרון שלמותו מתחלת בריאתו למען יהיה הוא עצמו סבת הוית שלמותו ולא יתלה בזולתו. והתבונן כי נבין בזה מה שאמר הכתוב

זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם. והכפלים מבוארים וגם אמרו בסוף ביום הבראם הוא כבד. כי למה לא תלה הבריאה אליו יתברך כמו שאמר תחלה ביום ברא אלהים. אבל ירצה לדעתי. כי עתה יספר מתולדות האדם. ואל תחשוב כי בהיותו נקרא אדם. היה זה שמו הראוי לו מתחלת וראשית בריאתו. כי אין הדבר כן. אלא לפי שביום שבראם האל יתברך בראו שיהיה דומה לו. במה שכאשר שלמותו ית' הוא בעצמותו כן שלמות האדם יהיה מיניה וביה. שהוא ישלים את עצמו ולא בדמותו ממש אלא בדמיון רחוק כביכול כי אין הענינים שוים. לפי ששלמותו יתברך אשר הוא בעצמותו ולא בא לו מזולתו אינו שלמות קניני הבא אחר ההעדר או החסרון חלילה. כי מעולם לנצח נצחים היה הוא ית' ושלמותו הכל דבר א'. אבל באדם אינו כן. כי תחלה זכר ונקבה בראם לא נבראו ממש אדם שלם כפי גדרו. אלא זכר ונקבה ככל שאר הב"ח שיש במינם זכר ונקבה אכן קרא את שמם אדם באמת ביום הבראם ביום שהם מתפעלים בעצמם ע"ד והבית בהבנותו. שבוראים את עצמם ע"י החליף נטייתם אל נטיה שכליית אלהית. שאז יקראו אדם בעצם. ומתחלה נקראו כך על שהיה זה בכחם. והבט נפלאות מחכמתם ז"ל שאמרו על פ' אלה תולדות השמים והארץ בהבראם אל תקרא בהבראם אלא באברהם. כי זו כחם להוציא הפסוק ממשמעותו שמלת הבראם היא מההתפעל. ומורה שהם בוראים את עצמם. וזה לא יתכן אלא באדם שעושה את עצמו בריה חדשה. לא בשמים ובארץ שהעמיד' לעד לעול' על המצב שברא' לפיכך פירשוהו באברהם. ואליפז הוכיח את איוב בזה באמרו

הראשון אדם תולד ולפני גבעות חוללת. שאם הוא כפשוטו כיון שאמר הראשון אדם תולד שהיה אדם אחרון בבריאה. מה מקום יש עוד לומר ולפני גבעות חוללת. פשיטא וכ"ש שלא חולל לפני הגבעות שקדמו לאדם. אבל יאמר הנה בתחלת הויתך ולידתך לא היה בך שום קדימה. לא קדימת מעלה ולא קדימת זמן. אם במעלה הראשון אדם תולד שמא בראשון כשנולדת מעיקרא. נולדת ממש אדם בגדרו שהוא שלם ושכלי פועל כפי המעלה האלהית ודאי לא ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד כדברי צופר שהכונה ממש כפי דברינו. האיש שהוא מתחלה נבוב ריק וחלל חסר הלב והשלמות השכלי הוא ילבב. הוא ישים בקרבו הלב והפועל השכלי כי מקדם עיר פרא וכאחת האתונות הוא בהמה ולא אדם. וא"כ צדק אליפז באומרו הראשון אדם תולד על חסרון קדימת המעלה. וגם קדימת זמן אין לך. כי לא חוללת אפילו לפני הגבעות שהם דומם. המדרגה היותר שפלה מהכל. וא"כ צריך אתה לבקש להשתלם ולהחליף מצבך הראשון. ולפיכך המלך החסיד אדוננו דוד ע"ה היה מקלל פושעי דורו החטאים בנפשותם ואמר

ישמע אל ויענם יושב קדם סלה אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים. חלה פניו ית' ישמע תפלתו לענות אותם ולי זרם בכחו הגדול שהוא יושב קדם סלה. ונתן הסבה לזה אשר אין חליפות למו. אלו אינם מחליפים את עצמם בהתחלפות ושנוי טבעם הראשון הבהמית. אלא עומדים על מצבם הקדום כחיות היער ולא נכנסה יראת אלהים בקרבם ולכן ראוי שתענם ובהפך זה אמר הנביא ישעיה ע"ה

וקווי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים וגו' יאמר כי הבוטחים בה' ורוצים להדבק בו הם מחליפים וממירים הכח שלהם מאשר היה בתחלה כי במקום היותם נוטים מראשית טבעם אל הגשמיות הם קונים בעצמם טבע חדש להטות נגד פני עליון והם ממש כנשרים אשר הם מחליפים הנוצה הראשונה ומעלים אחרת תחתיה. באופן שנתחדשו כנשר. וכן אלו אינם עומדים על מצבם הראשון אלא הם רצים ללכת לפנים ממדרגה אל מדרגה יותר עליונה ואינם מחשיבים זה לטורח