בינה לעיתים חלק א קכד

ירכו כאלו היא מגזמת שיכנס חודה אל ירכו ותנעוץ אותו. על דרך יראה הדיין כאלו חרב מונחת על צוארו. וכאמרם ז"ל אצל פלטי בן ליש שנעץ חרב בינו לבינה. שהכוונה היותו מעביר לפניו עוצם עונש וחומר העבירה ומפחדו יתברך יסוגו אחור ויכבשו יצרם מלחטוא. וזה הוא איש חרבו על ירכו. והטעם מפחד בלילות. מפני הפחד מהרהורים רעים והמחשבות הבטלות אשר יקרו בלילות. שהן מעותדות לכך ולכל המעללים המגונים. ובהיות החרב הזאת מונחת להם על ירכם כאלו היא נכנסת במעיהם להרגם כובשים את יצרם ונמנעים מהחטא

והיותר מתכשרים אמרו כי ההצלחה האמתית היא החכמ' המחקרי' וההתעצם במושכלו' בידיעת והשגת כל הדברים וחלוקי המציאות. וגם אלו לא קלעו אל השערה בנקודת האמת. כי החכמה האנושית המושגת בשכל. כלה מוטעת אין בה דבר יאמר עליו שהוא האמת המוכרח זולתי חכמת התורה הקדושה המושפעת ממנו ית' מקור הידיעה ושרש האמתי. ועל ג' אלה אמר הנביא ישעיה ע"ה. הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים. הוי גבורים לשתות יין ואנשי חיל למסוך שכר. מצדיקי רשע עקב שחד וצדקת צדיקים יסירו ממנו. זכרם כפי מדרגתם מלמעלה למטה. כי על השמים תכליתם בחכמה המושגת מהם. אמר הוי חכמים בעיניהם. אוי לאותם שמחזיקים עצמם לחכמים. עם היות שיש לפניהם ונגד פניהם נבונים. כי המחזיק עצמו לחכם בפני נעדרי החכמה. עם היותו רע כבר יש לו קצת התנצלות. כי בערך הנעדרים והחסרים חכם יחשב. אבל בהיות נגד פניו ובעיניו נבונים שהם ממדרגה יותר גדולה מחכמים כנודע כי הבינה יותר מהחכמה זה הוא רחוק. ועל אשר שמו אותה בגבורה אמר הוי גבורים לשתות יין. כי במקום היות הגבורה האמתית כבישת היצר להכניע התאוה לבלתי תתעדן בתענוגי העולם אדרבה אלה הם גבורים לשתות יין שהוא משל אל כל התענוגים הנמשכים מהערב. ועל הלהוטים אחר העושר והממון אמר מצדיקי רשע עקב שחד. שהגיע כל כך להם מרדיפת הממון ובקשתו. שלא בלבד ידרשוהו בדרך ישר. אלא אפילו בארחות עקלקלות ושלא כדין ברשע ועול יחפשוהו. עד שהם מצדיקים הרשע בעבור חמדת השחד ויטו אחרי הבצע. ובמקום שהיה להם לעשות לעושר כנפים להוציאו לצדקה וגמילות חסדים כאשר בארנו בפסוק משלי. אדרבא צדקת צדיקים יסירו ממנו. יסירו הצדקת והחסד שעושים הצדיקים. כי רוצים שלא יתנו ולא יתנו אחרים. מאשר ידבקו כל כך בעושר. ועתה זאת היתה מהכוונות הרמוזות באלו הפרשיות להרחיק התכונות האלו שלשתם. כי על העושר באה פרשת שקלים. להעמידנו על היות הצלחת הממון ותכליתו ליתן ממונו לעבודת ה'. ולההביל ענין הגבורה באה פרשת זכור את אשר עשה עמלק. כי לא בכח יגבר איש כי היו בך הנחשלים ואתה עיף ויגע. רק כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו'. ושהגבורה האמתית היא כבישת היצר ובלתי רדוף אחר בולמוס התאוה. כי סבת ביאת עמלק היתה על נסותם את ה' וגו'. במה שנתאוו. ועל החכמה הן זאת פרשת חקת התורה להורות שאין חכמה ואין תבונה אלא לבלתי הרהר וחקור דבר על סודות התירה אשר עמקו ונתעלו טעמם רק לשמור ולעשות את מצות ה' בתמימות לב. כענין הפרה אדומה

ואולם השלמות האמתי הוא החדש הזה להתחדש כנשר ולהחליף כח היותו כי עיר פרא אדם יולד כבהמת הארץ. וזה הוא אחד מן היתרונות אשר למין האנושי על כל יתר הנבראים. כי כל המון הנמצאות בעת הבראם מאז הטביע הוא ית' בהם כל יקר שלמותם השייך להם ומן הוא והלאה לא הוצרך שום נברא להוסיף בעצמותו שום דבר לגמור שלמותו ויספיק לו להשתדל שיתקיים על מצב השלמות ההוא אשר בו נברא ולא ישתנה ממנו כי בהחליפו אותו יפול אל ההפסד באיזה ענין שיהיה כפי מה שהוא. לאשר בשעת בריאתו הוטבע בו מהשלמות כל מה שהיה אפשר בחקו ולזה נמצא בכל מעשה בראשית נאמר כי טוב. לפי שנשלם בכל אחד הטוביות הראוי אליו. זולתי רקיע הנברא ביום שני שלא נאמר בו כי טוב כי לפי פשוטו מלבד דרשתם ז"ל היה כן לפי שמלאכת הרקיע המבדיל בין מים למים. לא באה עדין אל תכלית שלמותה. כי סוף סוף היה צריך עדין לקוות המים התחתונים אל מקום אחד שתגלה היבשה. וגם ברקיע עצמו העיקר היה חסר שהם המאורות וככבים. וכשנשלמו ענינים אלו. אז נאמר בהם כי טוב שכבר באו לתכלית טוביותם. והיה תכלית שלמותם קיום המצב ההוא ושלא להחליפו באחר. וע"ז אמר המשורר ע"ה במזמור הללו את ה' מן השמים וגו'

יהללו את שם ה' כי הוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. וכבר היינו יכולים לפרש שירמז לדבריהם ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלים ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובהו. כי כיון שתכלית הבריאה היתה התורה נמצא קיום העולם תלוי בזה. ולכן אמר כי תחלת הוויתם ומציאותם של כל הנבראים שהזכיר למעלה השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה. היה מהחסד האלהי. ולשמו הגדול ראוי ההלול והשבח. יען הוא צוה ונבראו. בצוויו ומאמרו יהי אור יהי רקיע וגו'. אך העמדתם