בינה לעיתים חלק א קיא

לפר א' בלבד. הלא המה ר"ה ויה"כ ושמיני חג עצרת אשר שלשת קרבנותיהם שוים בפר ואיל וז' כבשים. וזה להעיר לנו אזן על היות עצם שלשת הימים האלה מכוונים לענין אחד ושלשתם נאחזים ונמשכים זה מזה לתכלית שוה. והוא מה שלמדנו להועיל המלך החכם ע"ה במשליו באמרו בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל החזק במוסר אל תרף נצרה כי הוא חייך. הודיענו כי תל שכל בנין השלמות תלוי בו הוא שאחר קנות האדם מעלה מה איזו שתהיה. לא תהיה אצלו לפי שעה. אלא יחזיק בהתמדה למען תעמוד אצלו ימים רבים. ובאר זה בענין למוד חכמת התורה אבי אבות המעלות כלן באומרו בדרך חכמה הוריתיך וגו' בלכתך לא יצר צעדך וגו'

ולדעתי יכוין בזה למה שאמרו ז"ל בפ"ק דברכות אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה. אמר אביי לא אמרן אלא למיפק. אבל למיעל כל שכן דרהיטנא. אמר רב זביד מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהטי לפרקא בשבתה אמינא קא מחללי רבנן שבתא. כיון דשמעא להא דאמר ר' טרפון לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת אנא נמי רהיטנא וכו'

הנה שהמרוצה בשבת לשמוע הדרשה וחכמת התורה היתה נראית כעין עבירה וכשול עון בחלול שבת ואפילו בשאר הימים הוה אסיק אדעתין שנראה כהולך במרוצה למהר להטיל המשא מעל כתפו שע"כ הוצרך אביי לומר ולא אמרן אלא למיפק אבל למיעל כ"ש דרהיטנא כדכתב מוהר"י בן חביב ז"ל. ע"כ אמר שהע"ה הנה אני דורש ברבים והודעתי חקי האלהים ותורותיו וזה הוא בדרך חכמה הוריתיך. ולא עוד אלא הדרכתיך במעגלי יושר. הדרכתי אותך ר"ל למדתיך אופן הדרך וההליכה עצמה באיזה אופן תהיה ואיזה הוא המעגל הישר והנכון. והוא שאתה בלכתך לא יצר צעדך. בשעת ההליכה כשתלך אל בית המדרש דהיינו למיעל אינו כמו למיפק שאין לפסוע פסיעה גסה כי אדרבא אומר לך אל יצר צעדך לא תעשה פסיעות קצרות בקושי וכבדות עקב בצד גודל. אלא פסיעות גסות דכ"ש דרהיטנא ואם תרוץ במרוצה מהירה. באיזה זמן שיהיה אל תחיש יהיה זה לך למכשול שיתייחס לך היותך נכשל במה שלא יאות אם בשבת מפני חילולו ואם בשאר ימים בהוראת חפץ השלכת המשא. כי אין כאן בית מיחוש ודאי אדרבא מצוה קא עבדת. אך אמנם צריך שתשמור בזה עיקר גדול והוא יסוד הכל החזק במוסר אל תרף. שאחר קנין המוסר אשר תקנה ותחזיק מדברי. לא יהיה אצלך שום רפיון שלא תקחם כי אם לשעה קלה אלא תשתדל בהתמדה ותרצה שמירה מעולה וקיימת לימים רבים כי היא חייך שמירת זו היא עצם החיים. ואם הדבר כן בקנין המעלות הוא מבואר מאד כי יותר ויותר צריך התקיימות זה לבעל תשובה אשר מקדם חטא לאלהיו ושב אליו בכל לבו עד כי הוא נכון בטוח בחסדו יתברך. זכה אל הכפרה ונתן למחילה. עתה הוא צריך יותר ויותר להשתדל בכל עז להיות עומד וקיים ולהתמיד במצב זה ולא ישתנה ח"ו לשוב מעט לחזור אל הראשונות רק יחזיק בכל תקף בהעמדת שם טוב אשר קנה לעצמו מבעל תשובה אל יעזבהו ואל יעשהו. והנביא ירמיה ע"ה צווח באמרו נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו ועד היום הזה ולא שמענו בקול ה' אלהינו אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ונשבעת וגו'. הנה באו ישראל אז לכלל היכר עונותם ובדאג' ושממון היו מצטערים עליהם באמרם נשכבה בבשתנו. ובטעם הכפל והבנת דברי הפסוק אני אומר כי בשמחת בית השואבה הנעשה ביום המקודש הזה אמרו בהחליל ת"ר יש מהם אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה. ויש מהם אומרים אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו אלו בעלי תשובה אלו ואלו אומרים אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו

ואמנם ישראל אומרים במר נפשם שאינם לא מאלו ולא מאלו כי אינם יכולים לומר אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנתנו. כי אדרבא נשכבה בבשתנו. ביישה נערותנו אותנו עד שנשכבה עם הבשת הזה. וגם לא נאמר אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו שהכפרה היא ממש כסות כמו הכפורת והנמחל נקרא כסוי חטאת. כי במקום שהתשובה תכסה עלינו להעלים חרפתנו. אדרבא תכסנו כלימתנו. ועכשיו באר שני החלוקות ואמר כי לה' אלהינו חטאנו מנעורינו ועד עתה. התחלנו לחטא מזמן הנעורים ומימי ילדותנו באופן שלא נוכל לומר ילדותנו לא ביישה זקנתנו אלא נשכבה בבשתנו ועוד שנמשך זה עד עתה עד היום הזה והיום זה בכלל. שגם עתה בזקנותנו הוספנו לחטא ולא שבנו אליו יתברך לשתכפר על ילדותנו. ונהיה כסויי חטאות ראשונים א"כ תכסנו כלימתנו. והנביא אמר בשמו יתברך. עכ"ז עדין יש שהות ביום. ואם תשוב ישראל בתשובה. אומר הוא יתברך בחסדו אלי תשוב. עוד תשוב כימי קדם להיות אלי עמי בחירי רצתה נפשי. אך בזה יאות להיות כן בתנאי גמור שאם תסיר שקוציך מפני. ותזהר שלא תנוד ולא תתנועע ולא תמוש מזה. אלא תתקע בו יתד במקום נאמן להתקיים במצב זה מהסרת השקוצים לבלתי שוב עליהם חלילה. ואם ירא אתה שלא תוכל עמוד נגד יצרך. ונשבעת וגו'. אסרהו בעבותות השבועה שהיא לדבר מצוה כבועז ודוד ופלטי ע"ה: