בינה לעיתים חלק א יא

דרוש ב ליום א דראש השנה

פרק י"ט של ראש השנה. אמר ר' אבוהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין אומרים לפניך ישראל שירה בר"ה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרין שירה

קבוץ ההפכים בנושא אחד הוא מהדברים היותר קשים שיוכל השכל לצייר כי יחשיבהו כמעט לנמנע וכבר דברנו על זה במקום אחר. והוא מבואר כי מהסותרים העצמים המנגדים זה את זה הם השמחה והדאגה או עצבון. כי לא יוכלו להמצא יחד בפעם א' על ענין א' עצמו. הלא נראה כי גדלה צעקת המשורר עליו השלום בשם האומה באמרו על נערות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללינו שמחה שירו לנו משיר ציון. אמר כי אנחנו היינו יושבים על הנהרות ההם בוכים ונאנחים בעבור זכירת ציון עיר קדשנו כמה ירדה פלאים. והנה הערבים הם אילני סרק שאינם עושים פירות אשר דרכם להיות גדלים בין עצי היער או בנחלים ולא בתוך העיר עצמה כי לא תהיה תפארתה כי אם בכל עץ עושה פרי ואמנם משחרבה ציון והיתה לבמות יער אינה מן הישוב גדלו בתוכה הערבים במקום האילנות הטובים. ולפיכך על ערבים בתוכה על כי היו בתוך עיר ציון הנזכרת ערבים כאלו היא מגרש שדה או יער ולא עיר מושב שאין אילנות גדלים בה בעבור זה תלינו כנורותינו לבלתי עוד נגן בהם. ואולם היה מרשעת האויבים השובים אותנו לשאול לנו שאלה נמנעת והיא שנאמר להם דברי שיר ולא מענינים המשמחים אלא שמה שהוא תוללינו היללה והעצבון שלנו היא ממש תהיה השמחה שנשמח ממה שהוא עצם הדאגה ונקבץ ההפכים מה שא"א

ואין ספק כי אין דבר יטריד יותר המחשבה לאדם ויפסידה ממה שיהיה בהיותו מעותד ליגמר דינו. ומה גם אם הוא בדין נפשות כי לבו בקרבו המס ימס לאמר מה יהיה ממנו ואיך יצא משפטו. וכ"ש אם המשפט לאלהים הוא לדונו על מעשיו לזכות או' לחובה חלילה. ומנהיגו של ישראל רבן יוחנן בן זכאי ע"ה לעד אשר בראותו תלמידיו געה בבכיה ואמר אלו היו מוליכין אותי לפני מלך ב"ו וכו'. ומי לנו גדול משמואל הנביא ע"ה ואמר לשאול למה הרגזתני להעלות אותי ופירשו בו בויקרא רבה פ' פ"ו שהיה שמואל סבור שהוא יום הדין ונתיירא והעלה למשה ע"ה עמו שאין אלהים אלא משה שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה והרי דברים ק"ו מה שמואל שכתוב בו וידעו כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה' ע"י שהיה סבור שהיה יום הדין נתיירא אנו עאכ"ו: וכמה יבא על נכון עם דבריהם ז"ל אלו מאמר הכתוב. ויאמר לה מה תארו ותאמר איש זקן עולה והוא עוטה מעיל וידע שאול כי שמואל הוא וגו'. כי כיון שכבר אמרה אלהים ראיתי עולים מה לה לאמר מלת עולה כי על שאלת שאול מה תארו יספיק להשיב איש זקן וגם מלת והוא מיותרת. ולא היל"ל אלא איש זקן עוטה מעיל. אכן יראה כי היא אמרה אלהים ראיתי לים דהיינו משה ושמואל כדפי' רש"י ז"ל ושאול ע"ה לא צייר יהיו שנים העולים כפשט דבריה אלא א' בלבד. ולכן שאל מה תארו של האיש ההוא העולה. אז השיבה לו דע כי מלבד האיש אשר אתה שואל עליו יש איש זקן עולה הוא מרע"ה שהוא באמת זקן ממש בן מאה ועשרים כי שמואל ע"ה היה בן נ"ב ולא יתואר בזקן ממש אלא כאשר זקן שמואל כאלו היה זקן באופן שיש כאן איש זקן שהוא עולה. ולא כמו שחשבת שאין עולה אלא שמואל. והוא כלומר ואמנם אותו אשר אתה שואל עליו מה תארו הנה הוא עוטה מעיל שהוא שמואל. וספרה הנבואה שעם כל דברי האשה האלה ידע שאול כי שמואל הוא לא נכנסה בו ידיעה כי אם משמואל אבל ממרע"ה לא הרגיש מאומה. ומ"מ ראינו שמואל ע"ה פחד ורגז מיום הדין ולמדונו לעשות ק"ו על עצמנו

ומה לנו להתרחק מעניננו הנה לפנינו היום האדיר הזה שעליו אמרו במאמרנו מפיו ית' אפשר מלך יושב על כסא דין וישראל יאמרו שירה. כי יום פחד ורעדה היום הזה מאימת הדין איך יפול דבר ולא יום שירה בשמחה רבה. וקול השופר יוכיח אם יתקע שופר בעיר עם לא יחרדו ומכל זה נלמוד כי ימים אלו של ר"ה ויוה"כ בהיות האדם נדון בהם צריך שימלאו מתניו חלחלה מפני פחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט את הארץ ולא עת שירה היא. ומה גם כי ששון ושמחה לא יצדקו בה באשר לא ידע האדם מה ידובר בו ולא יוכלו להתחבר בו שני ההפכים האלו מגור מסביב ושמחת לבב. וע"כ יש מקום התעוררות לאשר מצינו סותר לזה מה שהוא מוסכם מכל המחברים ז"ל שאוכלים ושותים ביום זה בשמחה ובטוב לבב. ונתייסד ע"פ מאמרם ז"ל בירושלמי פ"ק דר"ה על פ' כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו איזה אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל שערו