בינה לעיתים חלק א קב

דרוש ב' ליום א של סוכות פרי ע הדר כפות תמרים

בראשית רבה ויצא הראשון אדמוני. אמר רבי חגי בשם ר' יצחק בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון. שנאמר אני ראשון ואני אחרון ופורע לכם מן הראשון זה עשו. דכתיב ויצא הראשון אדמוני. ובונה לכם ראשון זה בית המקדש דכתיב ביה כרום מראשון. ואביא לכם ראשון זה מלך המשיח. דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם

מסתרי רמזי מצות הלולב ועמקם הוא לשית לב על שלשה דברים מכלל פרטיה ודקדוקיה הא' למה הובררו אלו הד' מינים מזולתם הב' בחלוף מנינם כי היה הלולב אחד והאתרוג א' ושתי ערבות וג' הדסים. הג' מה זה היה לאגוד ג' המינים גם יחד והאתרוג לבדו דר בפני עצמו. ועל כל אלה נפת תטופנה שפתי המחברים ז"ל בכונות נכונות אם כפי הפשט. ואם כפי הסוד יעויינו בחבוריהם. ואנחנו נאמר בדרך קצרה כי מאז בחר לו יה ישראל להיות לו לעם סגולה גמר להשלימו ולתת לו ממשלה מוחלטה על כל הנמצאים עליונים ותחתונים ואמנם ממדת טובו יתברך להשפיע הטוב ושיהיה על הצד היותר שלם שאפשר שיתהנה ויתענג בו המקבלו בשמחה ובששון מופלג במובחר שבפנים והוא מה שיובן אצלי בדברי הכתוב

ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. כי יראה כאלו ח"ו יהיה כילות למעלה או צד קנאה חלילה שיחיה לעולם ולמה ימנעהו מלקיחת עץ החיים יקח ויחיה לעולם. אכן הוא הדבר אשר דברתי מטוב חנינתו יתברך. כאשר נרדפה לדעת כי אם אחר אכילת העץ הנאסר נתחדשה באדם ידיעת טוב ורע א"כ קודם אכילה היה האדם חסר מאלו הידיעות ואיך יתכן לצייר יהיה האדם נעדר מידיעת טוב ורע. כיון שמנעו מלאכול אותו העץ. ובמה יהיה א"כ יתרונו. ואיך יוכל להשתלם ולהשיג שום מעלה אם לא ביודעו הטוב והרע. אלא כל הדברים חוזרים אל שרש אחד. והוא כי כל מה שיקבל האחד מזולתו על צד החסד והחנינה במתנת חנם. עם שודאי לא יבצר מהיות לו נחת רוח בקבלו הטובה ההיא אך לא תהיה השמחה שלמה כל כך כי סוף סוף הוא לו חסרון בצד מה. היותו מוצרך לקבל מאחר. מה שלא יהיה כן כאשר הוא מצד עצמו יקנה איזה דבר בהשתדלותו או בענין אחר שיוכל להקרא שלו. אז יתהנה ויתענג יותר במועט המושג לו באופן זה. מהרבה שיותן לו מאחר. וע"ז אמר המשורר

ואני בחסדך בטחתי יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי. האמת הוא בלי שום ספק כי אלו חי האדם אלף שנים פעמים ורגע מזמניו כלם לא יעבור אלא בעבודת קונו יתברך בהתמדה מופלגת מ"מ לא יצוייר אצלו שום חיוב לפרעון גמור כי אדרבה כאלה וכאלה לאין תכלית חייב אדם לשלם לבוראו יתברך על תגמולוהי עליו וכמאמר הכתוב כי פעל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו. והוא כדבריהם ז"ל מי הקדימני ואשלם מי קבע מזוזה אם לא נתן לו הקב"ה הבית מי הטיל ציצית אם לא נתן לו הטלית וכו' וא"כ הפועל עצמו שעושה האדם הוא משלם לו כל מה שהוא עושה. כי היותו עושה כן הוא מפני שהטיב עמו יוצרו יתברך לתת לו במה שיפעל. ועם כל זה היה מעוצם חסדו וחנינתו לייחס לאדם שם תשלום וגמול כאלו היה זוכה לקבלת שכר ונתרצה בכך. כאלו מה שהוא פועל ועושה הוא עם איש כמוהו שמתחייב לשלם לו וזה גמולו. וזה הוא וכארח איש ימציאנו. כדרך ומנהג איש ואיש מאישי האדמה באדמה הוא ממציא לו התשלום כמי שהיה באמת זוכה לכך. והיה זה כן מטובו להשפיע לו חסדיו ושיקבלהו בשמחה נוספת. בציירו היות לו חלק בו. וזה הוא שאמר ואני בחסדך בטחתי. כשאכיר בעצמי היותי חסר מכל וכל ושאני מוכרח לבטוח לקבל הטוב על צד החסד המוחלט. אמת הוא כי כבא אלי הישועה לא אמנע מהתעלס בה אך לא בשמחה שלמה כי יגל לבי בישועתך תהיה גילה לביית בתוך קרבי. לא יתאמץ כחה להראות החוצה. אמנם מה שיגרום לפרסם הגילה ולהראותו בכלים החיצונים שאשיר לה' בשיר וקול תודה אף גילת ורנן מרוב שמחה. הוא כי גמל עלי. כאשר אני אזכה לכך מצד מעשי הטובים. עד שיאמר שגמל עלי בדרך גמול כפי מה שרצה יתברך לייחס עלינו כאמור. אבל בענין אחר נאמר בו ע"פ גזרתם ז"ל. מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי ביה. ואולי זה היה אחד מכונת הכתוב. ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו. כי לא נתפרש למה היו ראוים לשליחת יד. ודרשתם ז"ל במקומה תעמוד. ולפי מכווננו הענין הוא כי הגיע מרוב לבב האצילים האלה לחשוב בעצמם שכל מה שהיו אוכלים ושותים משלהם הוא ולא כמו שאוכל בשולחן גבוה בחסדו יתברך. שאילו היה כן. היו מתביישים מלהסתכל כלפי מעלה בשעת אכילתם כמו שאוכל משל אחרים. ואלו היו חוזים ומסתכלים לצד מעלה כמביטים כב"י אליו יתברך בעזות מצח והם אוכלים ושותים שמורים בזה דמדידהו קא אכלי. וזה ודאי ראוי לעונש עצום. אלא שהוא