בכורי יוסף צט

(כ"ח(דאפי' על תחום שבת אינו נאמן אלא להעיד בגודלו מה שראה בקוטנו וכן פשוט בכ"ד ואמתני' דריש חולין י"ל בדוחק דקמ"ל דאפי' אר"א דיעבד דווקא אבל אהך דר"ה דע"כ קמ"ל דבעי דוקא אר"א קשה כנ"ל וע"כ צ"ל דכאן א"צ עדות אלא דחזקה אכל מומחה כיון דהוא מומחה מסתמא אינו מקלקל ושפיר סמכינן אקטן ומש"ה איצטריך לאשמעינן דבעי דווקא אר"א וכיון דשי' הפו' בפי' סוגיא דסוכה דקאי אלכתחי' א"כ כיון דר"ה איצטריך לאשמעינן אפי' אלכתחילה דאין סומכין עליו מכח רוב דהו"א להכשירו אפי' לכתחילה א"כ אין לנו לפוסלו מדר"ה אלא לכתחי' דווקא וכההיא דרמאשמ"ה דלא סמכינן עלי' בלכתחילה אבל בדיעבד שפיר אית לן למימר דסמכינן ארובא להכשי' וכ"ש לשי' הטור דהב"י מדקדק מדבריו דאפי' בחדא או מומחה או יודע לשחוט מהני ואיירי בהו סוגי' דסוכה י"ל דבדיעבד מיהו מהני מומחה ומוחזק אעפ"י שאין אר"א והשתא אשמעי' שפיר מתני' דריש חולין דעכ"פ באינו ידוע לנו למומחה ומוחזק אסור בדיעבד באין אר"א ולא סמכינן אשחיטתן דבחש"ו לא אמרינן רוב מצוין א"ש מ"ה ואין להקשות לפי"ז דכל החילוק בין גדול לקטן דבקטן לא אמרינן בסתמא רוב מצוין כו' א"כ לרבינא דגם בגדול לא אמרי' רוב מאשמ"ה מאי נ"מ בין גדול לקטן דלק"מ דהא פליגי בדרבינא תרי לישני ועכ"פ לתרווי' בחדא מינייהו מהני בגדול בסתמא או מומחה אעפ"י שאינו מוחזק או מוחזק אעפ"י שאינו מומחה ובקטן בתרויי' ל"מ בסתמא ובעי דווקא נודע למוחזק ומומחה ובהכי א"ש טפי הא דקאמר בתרווייהו לישנא אעפ"י בלישנא קמא אעפ"י שאינו מוחזק ובלישנא בתרא אעפ"י שאינו מומחה וי"ל משום דבלא"ה פשיטא והשתא א"צ לזה אלא משום דאי ל"ה מאי בין קטן לגדול וגם זה סעד לדעת הטור לדינא ודו"ק ס"ז השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפי' לכתחי' כו' עש"ך סק"ל האריך הא דנקט כאן אם הוא מומחה ובס"ו גבי מדבר ואינו שומע לא נקט אם הוא מומחה ולענ"ד יש לפרש עפ"י מש"כ הב"י באה"ע סק"כ דמסתבר דאף דשומע ואינו מדבר צריך בדיקה לגיטין אבל מדבר ואינו שומע א"צ בדיקה דכיון דמדבר חזינן שהוא פקח ע"ש וה"נ אפשר לפרש אם הוא מומחה היינו שאנו יודעין שהוא בר דעת דהא ודאי אף לשחיטה צריך בדיקה דהא אף למקח וממכר צריך בדיקה ואם לא בדקוהו שחיטתו אסורה אפי' דיעבד ואם הוא בר דעת אפשר דא"צ בדיקה אם הוא מומחה בהלכות שחיטה והוי כשאר כ"א לכל שי' אבל בט"ו דמדבר ואינו שומע כיון דהוא מדבר א"צ בדיקה אם הוא ב"ד כמש"כ הב"י שם א וכן נראה מדלא הזכיר כלל שבודקין אותו כמו שהזכירו בגיטין ומו"מ ע"ש ומ''מ צ''ע דבחו"מ סרל"ה לא כתב כן ע"ש שם אם אחר מברך ובהג"א נסתפק אם יכולין להוציא רב אלם כיון דא"י לברך ע"ש וספיקו אפי' מברך האחר על שחיטת עצמו ג''כ ע"ש ונראה טעמו דאע"ג דקיי"ל בסוכה ל"ח דשומע כעונה מ"מ אינו בודאי כאומר ממש דהא אמרי' התם גופא דמצוה לענות וע"ש בתו' ובודאי לא עדיף עכ"פ מהרהר בלבו ולא הוציא בשפתיו וקיי"ל דצריך להוציא בשפחיו ועיקר הדבר משמעות הש"ס בכ"ד דהוי מתורת שליחות אלא דבדבר שבגופו לא שייך שליחות וכל הגשמה תהלל יה כתיב ע"כ בעי שמיעה מיהו ועל הדיבור יוצא בשליחות וכן משמע בכ"ד ומש''ס נסתפקו בהג"א כיון דהוא מתורת שליחות קיי"ל כל היכי דאיהו לא מצי עביד לא מצי למשוי שליח וכי היכי דאמרי' בב"ק (ק"י) גבי זקן וחולה לענין עבודה כיון דאיהו לא מצי עביד לא משוי שליח ע"ש וה''נ אלם כיון דא"י לדבר א"י לעשות שליח על הדיבור ול"ד להא דקיי"ל סופר מברך ובור יוצא דבור לא מיקרי לא מצי עביד דבידו ללמוד ולברך אבל אלם הוי א לדבר ובודאי לא מצי עביד מיקרי ושפיר יש להסתפק אי גם בשליחות זה שייך הך דינא דלא מצי עביד לא מצי למשוי שליח ודוק ובמ"א הארכנו בזה

שכ' לחלק הא דגבי תרומה משמע במתני' דלא יכול לברך אחר ומ"ש ברכת שחיטה דיכול לברך אחר משום דבשחיטה דאין מצוה לשחוט הברכה הוא שבח להקב"ה על עיקר הצווי אבל בתרומה דמצוה בהפרשה וצריך להפריש אפי' אינו רוצה לאכול הוה הברכה על גוף ההפרשה וע' חי' רע"א שכ' דלא מצינו כן שיהי' חייב להפריש אף שאינו רוצה לאכול ואחי החו"ב מו"ה אברהם יעקב נ"י הוסיף להקשות מדברי רש"י גיטין (מ"ז) ד"ה מדאורייתא כו' דמעשר כו' ולאו מצוה דרמיא עלי' אלא א"כ אוכלן או מוכרן דמשתרשי לי' כו' והוא בהדיא לכאורה דלא כדברי הט"ז ולענ"ד דכוונת הט"ז על סוגיא דנדה (ד"ו) דאייתי מתני' דנולד לה ספק טומאה דמשגלגלה תעשה בטהרה וסבר חולי הטבולין לחלה כחלה דמי וע"ש רש"י דאסור מדאוריי משום משמרת תרומותי כו' ע"ש א"כ אף שבאמת עיקר מצות תרומה לא רמי' עליו מ"מ כיון דהקפידה תורה שלא לאבדה ולשומרה שתבא לידי הפרשה א"כ ההפרשה מצוה היא ול"ד לשחיטה שהיא רשות וע' תו' שבת (כ"ו) ד"ה אין מדליקין בטבל טמא פירש"י כ"ש טהור ול"נ דלא הוה כ"ש דמהיכי תיתי כו' ולפי"ז נראה דשפיר כ' רש"י כ"ש משום דאפי' כילוי בעלמא בלא הנאה אסור כ"ש ליהנות בהנאה של כילוי ונראה מדבריהם דס"ל דהא דחולין הטבולין לחלה כחלה דמי הוא מדרבנן בעלמא והתם קאי אקרא ומשו"ה כ' מהיכי תיתי ומ"מ דברי הט"ז נכונים דהא גם על מצוה דרבנן מברכין. עוו"ל דהא ודאי איכא בתרומה מצות נתינה כמבואר בחולין (קל"ד) תרומה נמי נתינה כתיב בה ע"ש בכ"ד וכמו לענין ביעור חמץ מברכין משעת הבדקה דהוא הכשר להבעור ה"נ ההפרשה הוה שש הכשר מצוה למצות נתינה הגה''ה ובזה ישבתי קושיות הפ"ד לשיטת הפו' דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן דתיקשי מסוגיא דיומא (פ"ג) גבי מסוכן דמאכילין אותו הקל הקל ופליגי תנאי בטבל ותרומה איזה חמו' ואמרינן היכי דאפשר בחולין כו"ע ל"פ כי פליגי היכי דלא אפשר כו' וא"כ הא לעולם יכול לתרום ולתקן הטבל ואחר כך יבטלנה ברוב דלא נעבד אלא איסור דרבנן ולמה נאכילו איסור דאורייתא והנה בפשוטו הי' אפשר לפרש דכוונת הש"ס לא אפשר היינו שאין הבעלים של הטבל כאן וא"א להפריש ויש לכוין גם זה בדברי הט"ז אמנם עיקר שי' דגבי שחיטה קאי המצוה על ההפרשה ול"ד לשאר ברכת המצות צ"ע לענ"ד דאי יש לחלק. בין ברכה זו לשאר ברכת במצות תיקשי סוגיא דריש פסחים גבי פלוגתא דעל ביעור דפריך למ"ד לבער דווקא מהא דבשחיטה מברך על השחיטה ואי איתא לא פריך מידי דשאני התם דאין הברכה על שחיטה זו גופה ודאו שייך לשון על השחיטה ודוחק לומר דהיינו דמשני לא סגי דלא שחיט ונפרש דה"ק דא"כ אין הברכה על השחיטה זו גופה אלא על הציוי וכמש"כ הט"ז דאין לפרש כן גבי מילה התם דפריך ג"כ מינה