בכורי יוסף ק

מעיקרא ומשני נמי לא סגי דלאו איהו מהיל ע"ש ע"כ סברא זו שיברך אחר על שחי' אלם אף שאינו שוחט לעצמו מהך טעמא צ"ע לענ"ד

סי"א אם הטילו קהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א דשחיטתו אסורה. וכ' הטעם דהוי כחשוד לאותו דבר ומשמעות דבריהם דל"ד לחשוד אשאר איסורים דקיי"ל דאינו חשוד על השחיטה משום דבכאן בהשחיטה גופה עושה האיסור ובשעה שעושה האיסור גופא אין לו נאמנות כלל וקשה לי, דהא בנגנבו גדייו ומצאן שחוטין כ' הפו' דאף דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה והא אמרי' בב"ק דס"ח דמפני מה חייב גנב שטבח דו"ה מפני ששנה בחטא ע"ש וא"כ התם נמי השחיטה עצמה היא איסור ואפ"ה נאמן על השחיטה וע' ס"ב ש"ך סקי"ח דהקשה מזה על הרמב"ם דחשוד על שאר להפריש תרומ' בלא בעלי' ומאי דתני דאיכא תרומה לא מה שיפרישו עכשיו אלא שיש כאן תרומה אחרת אלא דמלשון רש"י לא מוכח כן ע"ש מיהו גם לפי"ז יש לדחוק דא"א לערב כגון שניכרי' הפירו' וצריכים להיות בעין דוקא אבל הוא דחוק אבל נרא' דבתרומה כיון דאיכא מצות נתינ' א"כ כשמבטל' לא עדיף ממכלה אותה דעכ"פ מבטל מצות נתינה וא''כ בזה כו"ע מודו דאסור לבטל מדאורייתא ואפי' לכהן בעצמו אפשר ג"כ דאסור מדאורייתא לבעלה כמו שאסור להפסידה משום משמרת תרומותי כמש"כ התוס' פסחים (די"ג) ע"ש וה"ל הביטול מבטלה מדין תרומה ודו"ק

על הרמב''ם דחשוד על שאר דברים חשוד על השחיטה והביא הרבה תי' ולא יתיישבו כולן על דין זה ואם נאמר שבכאן נמי אינו אלא כמומר לתיאבון על השחיטה י"ל כתי' אביו של הש"ך על הרמב"ם דההיא דנגנבו י"ל דתלינן שנתן לאחר לשחוט אבל לפי''ז כשר כאן ג"כ בבודק סכין ונותן לו כדין מומר לתיאבון ולא משמע כן מסתימת הפו' וצ"ע ומ"מ כששחט לפני עדים כשר ודאי לפי טעם זה ועש"ך סעי"ב השוחט לפני עדים ואח"כ אמר לא שחטתי א"נ עש"ך סקל"ט דדוקא כשעומד בדיבורו שלא שחט כלל אבל בלא"ה מתרצינן דיבורו דלא שחט כהוגן קאמר ומשמע דאנן בעצמנו מתרצין דבריו אבל מדברי הט"ז מבואר דדווקא כשהוא עצמו מתרץ דבריו ע"ש וכ"כ בזה הפ"מ ונראה לענ"ד ראי' ברורה ומפורשת דהתו' סברי כשי' הט"ז דבשבועות (דמ"א) ד"ה כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי הקשו בההיא דכתובות אמר לנו אבא לא לויתי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי ונתרץ דבריו כי ההיא דכריתות דמפרשינן לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ה"נ נתרץ לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי ותי' דדווקא כשהוא עצמו מתרץ דבריו אבל אנן לא טענינן ליתמא מילתא דל"ש ע"ש הרי בהדיא דלא מתרצינן דיבורו אלא כשהוא עצמו מתרץ כן אפי' ליתומים דקיי"ל דטוענין ליתומים כ"ש בעלמא ודוחק לחלק בין תי' דלא עמדתי בטומאתי לתי' דשלא שחטתי כהוגן דהכא דכל שלא שחט כהוגן מיקרי שפיר ממילא לא שחטתי וע' לשון התו' ריש האשה רבה (דפ"ח) ד"ה ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי ודו"ק:

סעי"ד שוחט שהעיד עליו ע"א שלא שחט כהוגן כו' והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא כו' והפ"ח השיג דלדברי העד נעשה חשוד וא"נ על השחיטה וע' חו"מ (סע"ה ס"ח) דטוען גזלתני יכול להשביעו היסת אף דלפי טענתו בעצמו הוא חשוד ופסול לשבועה וביארתי שם דעיקר הטעם דחשוד אינו פסול אלא מספק דהורע חזקתו ובודאי אם הרהר תשובה בלבו כבר הוחזר לכשרותו אלא דהורע חזקתו וכל שלא הורע חזקתו לפני עדים דהאמינם תורה לפוסלו לא הורע חזקתו ואף לפני האחד הרואה אינו נפסל כלל וה"נ י"ל כאן דאינו נפסל אפי' לענין נאמנות על איסורין דלא הורע חזקתו כשלא נפסל לפני עדים ודו"ק חי' הגרע"א בהשמטות העיר דלשי' רי"ו דפסק כר"י בחי' דסומא פטור מכל המצות כו' א"כ סומא לאו בר זביחה הוא ושחיטתו אסורה ע"ש שמסיק דגם לר"י על לאוין מצווה והנה בעיקר הדבר אי מצווה על ל"ת הארכחי במ"א אבל לענין עיקר היסוד דכיון דאינו מצווה על שחיטה לא הוי בר זביחה לענ"ד אינו מוכרח דודאי אין דרשא זו דוזבחת כדרשא דוקשרתם וכתבתם מי שמצווה על הקשירה כו' בגיטין (מ"ה) דא"כ נמעט נמי מומר לתיאבון ג"כ כהתם והכא אמרי' בהדיא דכשר אלא דהתם הוי הקישא להכי אבל כאן אין המיעוט אלא ממשמעותא דקרא דלא צותה תורה לזבוח אלא לישראל דהוא הוי בכלל וזבחת שנאמר לישראל אבל לא נאמר לעובדי כוכבים וכן מומר להכעיס הוי כעובד כוכבים וכמש"כ הר"ן ע"ש אבל סומא ודאי הוי בכלל ישראל אף שלא נצטווה על שחיטה וגם הש"ך בסקכ"ז והעט"ז שם לא דברו אלא לענין קטן דאינו בכל דבר שצריך דעת ולא איירי בי' קרא בכל דוכתא והול"ל דצווי דוזבחת לא קאי עליו אבל סומא לא פטרתו תורה מן המצות אלא להקל עליו אבל להכשר זביחה ל"ג מכל אדם ודו"ק:

אמרתי עם סיום ספרי להעיר כאן מחידושי (לאו"ח) דבר הצריך זהירות למעשה). ה''ת (סל"ב סל"ט) עשאם מרובעים ואחר זמן נתקלקל ריבועם יש מי שאומר שצריך לתקנן והנה לא נתפרש. לנו שיעור הקלקול עד כמה פוסל והנה זה ודאי שאינו פוסל במשהו כחגירת צפורן כעין שהוכיח הט"ז (סתרמ"ה) גבי נחלק התיומת שבלולב דאינו נפסל בח"צ מדלא חשיב בחולין גבי ג"פ כח"צ ע"ש וה"נ יל"ד לעניננו מדלא חשיב ריבוע תפילין כעין דחשיב פגימת מזבח שם אבל עד כמה' שיעורו לא למדנו והנה מסיק בחולין שם דחשיב פגימת מזבח כח"צ והתניא טפח ל"ק הא באבנא הא בסידא דבאבנים דבעינן שלימות פוסל בח"צ אבל בסיד דלא קאי עליו שלימות אינו פוסל עד טפח והא דפסול טפח ע' בתו' סוכה (מ"ט) דילפינן מדכתיב רביע יהי' המזבח וחזינן דבמזבח עד טפח מיקרי רבוע אבל מ"מ לא זכיתי לכוין השיעור כאן לענין תפילין דאין לומר לפי חשבון דהא התם נקט סתמא מזבח ומשמע בין מזבח של משה שהי' ה' אמות ובין מזבח של בית שני דהי' ל"ב אמות ונראה דהלכה הוא במזבח דאין פוסל עד טפח ואין להקשות דא"כ בנדה (כ"ו) דחשיב חמשה שיעורן טפח ליחשיב הא נמי דשיעורן טפח ואם נאמר לפי חשבון א"ש דלא שייך למיחשב טפח דזה אינו דהא מסיק התם דבפלוגתא לא קא מיירי והכא פליג ראב"י וסבר דהוה בכזית ועוד י"ל דבפגימה לא איירי כדאמר התם בטפח על טפח לא מיירי ע"ש ע"כ אין לנו ראי' מכאן לתפילין:

כד