בכורי יוסף צה

הכא דס"ל דעיקר הטעם דבעי ברי היינו משום דרוב פעמים אינו יכול לזהר כמש"כ הכא וא"כ אינו צריך דווקא ברי אלא דאם אמר שהי' זהיר הרבה עד שהי' אפשר יותר דלא נגע סגי אבל כ"ז דוחק גם גוף הסברא קשה והוא חידוש גדול כאן כיון דאיירי בסכין ארוכה אבל א"ש בפשיטות עפ"י הא דאמרי' בע"ג (דל"ב) דרבי ינאי כי אתא לקמי' ספק טומאה ברה"ר הוי אמר להו דנהרא קמייכו זילו טבילו דלא מטהרינן מספיקא כל היכי דאפשר לאהדורי אודאי טהרה והכי נמי אמרי' בנדה ר"פ הרואה דשונין להחמיר ע"ש דכל היכי דאפשר לברורי מבררינן וא"כ ה"נ צריך לכתחי' לשאלו והיינו מש"כ בנדה דברי ל"ד אלא העיקר דקמ"ל דצריך לשאלו כיון דאפשר והך ליתא קמן היינו נמי דאפשר למטרח ולמרדף אבתרי' וכיון דהוי אפשר לברר אפי' ע"י טורח הי' צריך לברר ומש"ה בעי אחרים ר"א דלא נבעי למטרח וה"נ נפרש כן בדרבינא ודו"ק

ש''ך (סק"ח) לענין שוחט שנמצא שא"י דאם לא נטל קבלה אסרינן למפרע וחונק דל"ד לבהמה שנמצאת עריפה דמוקמינן לה אחזקתה שהי' לה מעיקרא מכח רובא דרוב בהמות כשירין וה"נ רמא"ש מ"ה דשאני הכא דיותר יש לתלות שלא למד מלמד ושכח ע"ש ונראה לי סעד לדבריו מהא דיומא (די"ח) גבי כה"ג שמא שכחת או שמא לא למדת ולכאורה למה הוצרכו לומר כלל לא למדת דבגמרא פריך מי מוקמינן כי ה"ג והוצרך לומר שעשו שלא כדין ע"ש ובשבת (דק"כ) אמרינן למ"ל למימר לא גמר כלל הו"ל למימר גמירנא ושכחנא אלמא דהוא יותר בזיון שלא למד כלל וה"נ למה לנו לאחלושי דעתי' דכה"ג בחנם דהא קפדינן התם בכמה דברים שלא יחליש דעתו ע"ש וע"כ משום דבאמת אם א"י אנו תולין יותר דלא למד דשכחה לא שכיחא אלא כי היכי דלא נחלשי' לדעתי' מקדמינן תחילה שמא שכחת אבל עיקר הדבר אנו תולין בלא למד ודו"ק

ומה שהקשה הט"ז להטריף אף בנטל קבלה מדברי המרדכי פרק מש"מ גבי מלמד דאם נמצא לבסוף שיודע מחזקינן דידע מעיקרא וה"נ נימא איפכא ואין לומר דשאני הכא שאנו יודעין שבתחילה ידע דהא התם נמי בתחילה ע"כ לא ידע כשנולד עכ"ד. לענ"ד התם מה שלא ידע כשנולד אינה ריעותא כלל כיון דגם כל היודעים אינם יודעים כשנולדים משא"כ כאן ודוק: ומה דמסיק הש"ך לענין אם נמצא חשוד דלא אסרינן כלל למפרע לענ"ד מוכח כן בהדיא לקמן (ס"ד ס"ב) גבי שחטה ואח"כ חישב עלי' דאסרינן מספק אותה שחיטה משום דהוכיח סופו על תחילתו אבל מעיקרא לא אסרינן כלל ודוק

ס"ג ומי שהוחזק להתעלף ושחט ואמר ברי לי ששחטתי יפה נאמן כו' וכ' הש"ך סקי"ג דברי ל"ד אלא אפי' שתק כיון דיודע הלכות שחיטה אי שהה או דרס הי' אומר לנו ע"ש והנה דברי הרב משמע דדוקא ברי אבל דברי הש"ך הן עפ"י הב"י דכ' בטעמא דרבינא בל"ב דאינו מוחזק שלא יתעלף לא ישחוט שלא בפנינו אף דסבר דרמאשמ"ה והוא עצמו ג"כ מומחה דחיישי' דהוא בעצמו אינו מבחין כ"כ על עצמו ושמא נתעלף ושהה וסבר שלא הי' כשיעור ובאמת הי' שיעור שהי' ואמוראי דפליגי עלי' סברי דל"ח להכי ואפשר דאפי' ברגיל להתעלף ל"ח להכי וא"כ הוי כשאר מומחה ושוחט לכתחילה ומותר אח"כ גם בלא ברי לי ע"ש והנה קשה לי דאי טעמא דרבינא משום הך חששא לחוד לאוסרה אפי בדיעבד משום הך חששא אינו מובן למה מהלי ברי לי ואי חיישי' לטעה גם ברי לא ליהני ואי ל"ח להכי גם שתיקתו למה לא הוי כברי כיון דמומחה דעלמא סמכינן דאם הי' אוסרה הי' אומר לנו ועוד דגוף הסברא הוא דחוק גם פלוגתא דאמוראי משמע דאינה אלא משום דלעלופי ל"ח. ע"כ נראה דהנה כששחט מומחה והלך לו דמותר יש שני סברות חדא דכיון דהוא מומחה שחט שפיר אבל משום זה לחודא לא היינו מתירין דהא קיי"ל דצריך לבדוק הסימנים וחיישי' דילמא לא נשחטו רובן ואם לא בדק אסורה ולפי מה שביאר הרשב"א דהטעם דהוי רוב דתלוי במעשה א"כ י"ל דה"ה דרסה וחלדה וכל הלכות שחיטה דמה שצריך לדקדק לשחוט בהכשר חשיב מעשה אלא דלענין הבדיקה לא הוזכרו הני דדרסה וחלדה דלא שייך בדיקה ע"ז דזה רואה לפניו ועכ"פ לא סמכינן אהך סברת דרוב שחיטות כשירות הן ומ"מ ודאי דרובא הוי כמש"כ התו' בד"ט וכן מוכח מדברי הרשב"א גבי שחיטת מומר דעיקר הטעם שם להקל דכיון דהם מומחים מסתמא שוחטין שפיר ויתבאר בזה לפנינו חלא דמ"מ אהך רובא לחוד לא סמכינן וסמכינן אהא דאם הי' אוסרה הי' אומר לנו כמש"כ הש"ך וז"ב ותמיהני על הגרע"א בס"ב סק"ב דהביא דברי הרשב"א גבי מומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו והקשה הא לא סמכינן ארוב שחיטות כשירות ובעי בדיקת סימנים ואם לא בדק אסור ותי' דחזקה על כל המומחין שבודקין סימנים וגם המומר יבדוק בתוך שיעור שהי' ואם ימצא שלא שחט הרוב יגמור תיכף וכ' הגרע"א דלכאורה לדידן דנוהגין לאסור שהי' משהו ליכא תי' זה והדר קושי' לדוכתא דילמא לא שחט הרוב וליכא תקנה ותי' דמומר ודאי לא איכפת לו למנהג זה וגומר שחיטתו וליכא חשש דאורייתא ומשום חשש שהי' משהו לא מחמרינן בספק וכ' דלפי"ז בישראל דודאי לא יגמור השחיטה הוי ספק דאוריי' וא"כ אינו מותר לדידן במצא גדייו שחוטין אלא ברואה שרוב הסימנים שחוטין ע"ש והוא תימא דבהדיא מבואר בהג"ה ס"ב גבי שחט וליתא קמן למיבדקי' דדווקא לכתחילה היכא דאפשר צריך לבדוק הסימנים אבל בדיעבד ליכא איסור כלל והאמת דהרשב"א לא הוצרך לזה אלא במומר לתיאבון דעל עדותו לא סמכינן אלא דעפ"י הרוב מומחה שוחט יפה ומש"ה קשי' לי' מבדיקת סימנים דל"מ בזה הרוב אבל בישראל אין צריכין לזה אלא דאם הי' אסורה הי' אוסרה לנו וכמש"כ הש"ך ותדע דהא אין אנו מתירין אלא בשוק שאינו עשוי להטיל נבילות דאנו רואין שמחזיקה לכשירה וגם בסי"ח סק"ג הקשה בדרך זה לשי' הרמב"ן דלר"ה אפי' נאבד הסכין אסור תיקשי בריי' דמצא גדייו שחוטין למה מותר דניחוש דילמא מצא הסכין פגום וכוונתו ג"כ דכיון דההיתר ברמאשמ"ה דמסתמא מומחה ישחוט יפה אבל על הפגימת הסכין דחזינן דלא סמכינן על הרוב שלא נפגמו דהא בלא בדק אסור וא"כ גם אנו ניחוש דילמא מצאה פגומה וכ"ז לק"מ דסמכינן דאם הי' אסורה הי' משליכה במקום נבילות וכיון דלא מצאה במקום נבילות ודאי כשירה היא וכ"ז ברור

ומכל מקום לפי דברי הרשב"א גבי מומר דסמכינן בבדיקת סימנים דודאי יבדוק ויגמור הסימנים מוכח ע"כ דהא שאר הלכות שחיטה דאין להם תקנה ע"כ