בכורי יוסף צ

וכוונת התוס' בדצ"ו גבי מנחת חביתין דכלל אר"ע וכוונת כל מלאכה שאפשר לעשותה מע''ש אינה דוחה את השבת ושא"א לעשותה מע"ש דוחה את השבת וכ' התוס' דגבי מילה ופסח אמר ר"ע ג"כ הכי ופסיק ר"י כוותי' בתרויי' ועביד התם צריכותא וקאי אר"י ומש"ה לא פסק הכא ג"כ כוותי' דליכא צריכותא ור"ע איצטריך לאשמועינן מאי דדחי שבת נראה כוונתם דס"ל דבפסח ומילה יש סברא טפי דדחי שבת ורבותא דר"י דאפשר לעשותה אינה דוחה ומש"ה צריכותא דהתם על ר"י בש"ס שם הוא אהא דאפשר לעשותה אינה דוחה כדקאמר דאי אשמעינן פסח דלא נכרתה עלי' שלש עשרה בריתות כו' הרי דנקט הקולות והיינו דמש"ה אפשר לעשותה אינה דוחה ובזה פשוט דמנחת חביתין קיל טפי ואינה דוחה אבל ר"ע איצטריך לי' לאשמעינן דאפי' מ"ח בא"א לעשותה דוחה את השבת ומיהו לענ"ד משמע דהא דאייתי מתני' כללא דר"ע היינו דאפשר לעשותה אינה דוחה ועו"ק לי מש"כ דליכא הכא צריכותא דהא הך צריכותא דפסחים הוה כעין צריכותא דריש יבמות (ד"ה) גבי עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת ואמר דמפסח ומילה דדחו שבת ליכא למילף כעין צריכותא דהכא והתם איכא גם תמיד ואמר דמתמיד ליכא למילף שכן תדיר וה"נ מנחת חביתין ה"ה קריבה לעולם עם התמיד והויא תדיר כתמיד וא"כ אכתי לא הוה ילפינן מפסח ומילה דמכשירין שאפשר לעשותן אינו דוחה די"ל דמנ"ח שהיא תדיר דוחה טפי כי היכי דאמר ביבמו' שם לענין תמיד ע"כ נלענ"ד דבאמת איכא צריכותא גם במנ"ח ומשו"ה איצטריך לי' לר"ע לאשמעינן דלא דחי וגם חדא מתרתי איכא צריכותא דיבמות שם ודו"ק והא דלא איצטריך לי' לר"י למפסק הכא כר"ע תליא בפלוגתא דהנה בד"נ יליף ר"י דמנ"ח דוחה שבת מתעשה אפי' בשבת תעשה אפי' בטומאה וע"ש בתוס' דהא דילפינן הכא שבת וטומאה מחד קרא דילפינן מפסח דאיכא קרא לתרויי' [ודבריהם שם מגומגמין ולענ"ד הם שני תי' ובתחילה כ' היינו משום דגלי קרא גבי פסח כו' וצריך להגיה ואיכא קרא אחרינא גבי טומאה כו' ואח"כ כ' תי' אחר וצריך להגיה ועוד נראה דהי מיניי' מפקת דשקולין הן ול"ד לפסח ופי' דבריהם דגבי פסח דנפקא לן שבת מבמועדו לשון במועדו משמע טפי אשבת שתלי במועד ולא נפיק טומאה מיני' ומשו"ה איצטרך קרא אחרינא לטומאה אבל מתעשה משמע שפיר תרוויי' כן נראה בפי' דבריהם ודברינו יהי' לתי' הראשון). ולפי"ז עיקר מנחת חביתין יליף מפסח וא"כ כיון דאשמעינן גבי פסח דאפשר לעשות מע"ש אינה דוחה לא איצטריך לאשמעינן בחביתין כיון דכל עיקר דחיית שבת בחביתין ילפינן מפסח כל שאינו דוחה בפסח כ"ש דאינו דוחה בחביתין אבל אביי ורבא ילפי התם בחביתין מקראי אחריני ובאמת יל"ד לכאורה היכי פליגי אר"י ומיהו אמרינן התם ת"כ דרבא וע"ש בתו' דגם כאביי תניא וצ"ע בזה אבל לפי דברינו א"ש דמדאיצטריך ר"ע לאשמעינן גבי חביתין דאפשר לעשותן אינו דוחה אף דאשמעינן כבר גבי פסח ע"כ דלא ס"ל כר"י מדרשא דתעשה דיליף מפסח דא"כ מאי דאינו דוחה בפסח פשוט דאינו דוחה בחביתין ולמה איצטריך לאשמועינן אלא ע"כ דר"ע סבר כאביו ורבא דנ"ל מדרשא אחריתא ולא איצטריך למילף מפסח ומשו"ה איצטריך לי' לאשמעינן גבי חביתין זימנא אחרינא אבל ר"י יסבור כר"י דנפיק מפסח ומשו"ה לא איצטריך לי' למפסק גבי חביתין כר"ע דממילא נפקא דלא עדיפא מפסח כנ"ל ודו"ק

וקושית התוס' בד"נ ד"ה מחצה אבד גבי כה"ג שהקריב מחצה שחרית ומת דהמחצה הנשאר אבד והקשו דלר"א דא"צ לקדש תחילה בכ"ש השני חצאין א"כ המחצה הנשאר תפדה דכ"ז שלא נתקדשה בכ"ש יש לה פדיון לענ"ד יש ליישב בפשוט דבאמת ר"א ור"י אזלי לשי' דבאמת קו' התו' דתפדה היינו אי מותר חביתי כה"ג יקרבו כשאר מותרות לנדבה א"כ כל שיש לה פדיון צריך לפדותה כדי להקריב הפדיון אבל ר"א הא סבר לקמן (דק"ח) דמותר חביתי כה"ג ירקבו א"כ למה נפדנה כיון דגם הפדיון ירקב ואפשר עוד דלא אלים למתפס פדיונו כיון דהיא קדושה דחוי' ומש"ה א"א בפדיון כלל ומשו"ה נמי ר"י דסבר בדק"ח שם דקריבה סבר באמת לעיל (ד"ח) דאינה קדושה לחצאין וצריך להקדישה כולה בכ"ש וכיון דנתקדשה בכ"ש אין לה פדיון ודו"ק

סימן גב

במה ששאל ישוב דברי רש"י בב"ב (ד"ט) גבי בעיא דמצורע בימי ספורו מנין שמטמא אדם ובעי למימר דמדמטמא בגדים מטמא אדם ופריך דילמא טומאה בחיבורים שאני ודחי אלא דהיסט נבילה מנלן דמטמא אדם לאו מדמטמא בגדים ודחי לה והדר פריך משרץ מנלן דמטמא אדם לאו מדמטמא בגדים כו'. ופירש"י דמסיט נבילה אינו מטמא אלא בגדים שהוא לבוש והקשו עליו בתו' דבתו"כ מרבינן בהדיא לכל כלים ולא ממעט אלא אדם וכ"ח ועוד הקשו דאי לא מיירי אלא בבגדים שהוא לבוש מאי מייתי משרץ דלא שייך בגדים שהוא לבוש ע"כ דחו גי' זו דטומאה בחיבורין שאני וגרסו דילמא טומאת בגדים שאני ולא ילפינן טומאת אדם אפי' משאר בגדים וכ' דהכא במצורע בימי ספורו נמי לא מיבעיא לי' אלא באדם ולא בשאר בגדים והנה לענ"ד אדרבה שי' התו' קשה טובא דהא ודאי חילוק רש"י דבבגדים שהוא לבוש שאני הוא מפורש בהדיא בחולין (דע"א) גבי הנכנס לבית המנוגע וטבעותיו באצבעו כו' וע"ש בתוס' ד"ה למאי הילכתא דכשהן דרך לבישה אפי' ידו בחוץ טמאים בכדי אכילת פרס שמטמא בגדים אבל כשאינן דרך לבישה אפי' שהה בכא"פ אם ידו לחוץ טהורים וכיון דיש חילוק בין דרך לבישה או לא א"כ במצורע בימי ספורו דלא מצינו אלא כיבוס בגדים שהוא לבוש מנין לנו טומאת שאר בגדים ואין לומר דאיכא שום ריבויא במצורע בימי ספורו לשאר בגדים דהא באמת איכא נ"ש אפי' לאדם ולמה צריך ריבויא לבגדים וע"כ דליכא שום יתורא להכי וע"כ דאין ה"נ הא דנקט אדם ל"ד ומיבעיא לי' אפי' בשאר בגדים וא"כ ע"כ צריך לגרוס טומאה בחיבורין שאני כיון דבאמת לא למדנו אלא בחיבורין וא"כ ע"כ נמי הא דאייתי מהיסט נבילה ושרץ צ"ל דהיינו נמי טומאה בחיבורין בגדים שהוא לבוש והנה מהא דבשרץ לא שייך בגדים שהוא לבוש וכן מפורש בהדיא בחולין שם בהמה דא"צ שהי' בביהמ"נ למאי הלכתא לכלים שע"ג וע"ש בתו' דלא שייך מלבוש לבהמה וה"נ גבי שרץ הנה כבר הרגיש רש"י וכ' דבאמת הוה מצי למפרך הכי ומה שהקשו מהיסט נבילה דבתו"כ מרבינן בהדיא אפי' שאר בגדים חוץ מאדם וכ"ח לענ"ד באמת יש להוכיח דש"ס דילן לא סבר הכי ע"כ דא"כ מצינו קולא בכ"ח משאר כלים גם לענין נושא נבילה וא"כ בב"ק (דכ"ה) דבעי למילף מפץ במת מק"ו מפכין קטנים