בכורי יוסף ט

קרבנותיהן. ומבואר דדינא הכי שמחויבין להשהות. וע' בתוס' שם דגילוח נזיר אינה אלא מצוה מ"ה. ש"מ דמותר להמתין כדי לעשות מצוה מ"ה וע"כ דמציה מ"ה עדיף ודברי הס"ח דווקא בהידור בעלמא אמורין. ובאמת גבי ק"ל כיון דכל מצותה הוא מדרבנן ואמרינן במס' סופרים דמצותה במו"ש לממ"ה דמי ולא להידור ומש"ה יכולין להמתין והכי נקטינן

סימן ב

בכלל קנ"ב הביא הירושלמי דבעי ר"י מהו לומר על פת מן עציץ שאינו נקוב. המוציא לחם מן הארץ וכתב עליו אע"ג דלענין ברהמ"ז איתא בש"ס דילן פגש"א דמוקי מתני' דאכל טבל אין מזמנין עליו בטבל טבול דרבנן כגון בעציץ שא"נ ומשמע הא נתקן מברכין עליו מ"מ מיבעיא לי' אי יכול לברך המוציא דמן הארץ דייקא דאינו נקרא ארץ. ומצינו במן שברכו עליו ברהמ"ז כדאמרינן משה תקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן ובודאי לא אמרו עליו המוציא ולענ"ד ראייתו לענין ברהמ"ז מהך דשלשה שאכלו אינה מכרעת כלל חדא דלשי' ר"י בדמ"ח ד"ה תשעה דאפי' לענין זימון לג' מצטרף באכל ירק והכי נקטינן א"כ מתני' אין מזמנין עליו קתני ואיכא למידק. הא נרקן מזמנין עליו ומצטרף לזימון אבל לאו דצריך ברהמ"ז אלא מצטרף כאוכל ירק ועוד דבלא"ה לאו ראי' היא כלל דיש לפרש בפשיטות כגון שנאסר מטבל דעשא"נ וטבל קיי"ל בנדרים (נ"ח) דהוה דשיל"מ וקיי"ל דדשיל"מ אפילו בדרבנן במשהו אבל לעולם איכא כאן רוב דגן גמור וא"כ א"ש הא נתקן כיון דרובא דגן גמור מברכין ואפי' טבל דרבנן אוסר במשהו. ועי' מנחות (ל"א) גבי ר"ש שזורי דנתערב לו טבל בחולין ופירש"י שם דמאי ע"ש. ועוד דאפי' אינו אוסר במשהו וכהנך אמוראי דריש ביצה דדשיל"מ בדרבנן בטל ונימא דה"ה טבל דרבנן וע"ת ע"ג דף ע"ד ודו''ק מ"מ בששים אוסר ככל איסורי דרבנן אבל לענין דגן כל שיש בו טעם דגן קיי"ל דמברכין עליו ברהמ"ז וכההיא דהעושה עיסתו מאורז וחיטים וז"ב גם מש"כ דאפי' מברכין ברה"מ אינו מוכרח דאומר עליו המוציא וראי' ממן שמשה תקן ברכת הזן ובודאי לא אמרו עליו המוציא לענ"ד נמי ליתא דהא למאי דקיי"ל דג' ברכות דאורייתא וא"כ הכא דברכו ברכת הזן לחוד ולא ברכת הארץ כדמוכח סוגיא ועוד דעדיין לא באו לארץ ע"כ דלא הוה ברה"מ דאורייתא וכבר כתב הרשב"א בחידושיו דהוה תקנה בעלמא ולא חיובא דאורייתא ע"ש וראיתי במע"מ פ' ג' שאכלו סי' כ"ב אות ע' דביאר על מה שכ' הרא"ש על הא דאמר התם דדוד ושלמה תקנו בונה ירושלים. דלא דעד השתא לא אמרו בנה ירושלים דהא דריש להו כולהו ג' ברכות מקרא אלא דאינהו לישנא דידהו בעלמא תקינו. וביאר המע"מ דהא דלא הקדים הרא"ש ז"ל מעיקרא אהא דיהושע תקן ברכת הארץ היינו משום דהך קרא דואכלת ושבעת במשנה תורה נאמר והי' בתחילת כניסתן לארץ כדכתיב אחרי הכותו את סיחון כו' ואז כבר תקנו ברכת הארץ ותקנה יהושע ולא משה משום דמשה לא נכנס לארץ ולעולם ברכת הזן וברכת הארץ בחד זימנא תיקנו יעו"ש ודעתו כיון שלקחו ארץ סו"ע נתחייבו בברה"מ וזהו משנכנסו לארץ וזה תמוה דבכ"ד גבי מצות התלויות בארץ אמר כיון שעברו הירדן וארץ סו"ע לא מיחשבו לענין הא ביאת הארץ והארכנו במ"א בזה ועוד תימא דהא בהדי' אמר משה תקן להם ברכת הזן בשעה שירד להם המן וזהו לחודש השני לצאתם ממצרים ועדיין לא נאמר כלל מצות ברה"מ ובאמת מוכרח כשי' הרשב"א דמשה תקנה בעלמא תיקן ולא חיובא דאורייתא וברור שהרב ז"ל לא ראה דברי הרשב"א ז"ל המוכרחים. ודברי הרא"ש ז"ל מתפרשין השתא כפשוטן דמיהושע תקן ברכת הארץ לק"מ דודאי עד שלא נכנסו לארץ. לא אמרו כלל ברכת הארץ דלא נתחייבו כלל בברכת המזון דקרא כתיב לברך על הארץ הטובה אשר נתן לך וה"נ משמע לישנא דהש"ס דיהושע תקן ברכת הארץ בשעה שנכנסו לארץ (וצ"ל דמ"מ לא חשיב לה גבי מצות התלויות בארץ דכיון שניתנה להם נתחייבו לברך על הנתינה אף שיצאו ממנה ודו"ק אבל בדוד ושלמה תיקנו בונה ירושלים שפיר קשי' לי' דודאי כיון שנכנסו לארץ נחייבו בברה"מ דמידי ירושלים כתיב בקרא ובית המקדש בירושלים הוא מ"ה הרי הכתוב אומר בכל מקום במקום אשר יבחר ותדע דהא עד שבנו בהמ"ק הקריבו בנוב וגבעון ושילה ובאמת נראה ברור דהא קרא דדרשינן מיני' בונה ירושלים. היינו הטובה ואגמרוה מדכתיב ההר הטוב הזה והלבנון ודרשינן בעלמא מפני מה נקרא לבנון שמלבין עוונותיהם של ישראל והיינו מקום המזבח ועליו קאי קרא בברכה ג' ועל המזבח שבכל מקום ברכו ובאמת צריך לי עיון אי לא הזכיר בבונה ירושלים על הבית הגדול והקדוש אי יצא אי הזכרת ירושלים היינו הזכרת המקדש וצ"ע כעת] וודאי דנתחייבו ברה"מ והיינו דאמר הרא"ש דלא דעד השתא לא אמרו בונה ירושלים דהיינו ברכת המזבח דהא דריש לה לקמן מקרא כו' וז"ב וא"כ מברכת הזן דמשה דהוה תקנה בעלמא אין כאן ראי' לברהמ"ז גמור דאורייתא דתקנתא דמשה לא הוה תליא בברכת המוציא ועוד נראה דלפי' שי' המע"מ דברהמ"ז דמשה הוה ברהמ"ז גמור דאורייתא והיינו בשעה שנכנסו לארץ סו"ע ולא דייק בשעה שירד להם המן נמי אין כאן ראי' דעל המן ברכו בה"מ דאף דעד שמת משה ירד להם המן מ"מ הא אמרינן ביומא (ע"ד) דהא דכתיב ויצאת חוץ היינו ממה שלקחו מתגרי עובדי כוכבים. א"כ הרי אכלו לחם גמור ואפשר דעל זה ברכו בה"מ באופן שאין מכאן ראי' כלל והנה הרא"ש בפרק כיצד מברכין (סי' ט"ז) הביא ירושלמי דכל שאומרין עליו ברה"מ אומרין עליו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אומרין ברה"מ אין אומרין עליו המוציא התיבון הרי פחות מכזית ומשני לא נצרכה אלא לשאר מינין וע"ש ברא"ש דפי' כגון מעשה קדירה ופת אורז דאין מברכין עליהן ואין אומרין המוציא ומדכלל מעשה קדירה ופת אורז משמע דעל מין המאכל קאי בכל גוונא וא"כ ה"ה עציץ שא"נ נמי נראה לכאורה דהמוציא וברה"מ הא בהא תליא דבברה"מ נמי כתיבה על הארץ ואי לא נימא המוציא ה"נ דלא מברכינן ג' ברכות ודלא כדעת הרב ז"ל וליישב קצת דעת הפוסקים דלא הביאו בעיא זו להלכה נראה דסברי דאיפשטא בעין בדוכתא אחרינא דהנה התוס' קדושין (ל"ח) ד"ה אקריב הביאו ירושלמי דפריך אקרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דאקריב עומר והדר אכיל דאמאי לא אכלו מצה מחדש דלידחי עשה דמצה ל"ת דחדש כ וכבר בארו