בכורי יוסף פג

דין נזיקין לקידושין א"כ לר"י ה"ה בכור שניתן לכהנים חייב בנזקיו והא דפוטר ר"י נגח ואח"כ הקדיש ע"כ אינו במתנות כהונה וכ"ש שלמים אפי' חלק הבעלים דבסוגיא מוכח בהדיא דזה עדיף ממ"כ ולדידי' לא איצטריך כך קרא דריה"ג ולפי"ז בכל הני חייב וע"כ איירי בעולה וחטאת ואשם דאינן מתנות כהונה ג"כ דמיקני לבעלים לכפרה ואפ"ה אינן ממון בעלים ג"כ כדאמרינן בסו"פ ב' דחולין סד"א כיון דמיקני לבעלים לכפרה כדידי' דמי קמ"ל דלא כו' אבל בכור וק"ק חייב בנזקיהן וא"כ זה דווקא בשור אבל בבור קאי עלייהו מיעוטא דמי שהמת שלו ופטור וא"כ א"ש דפריך ר"א אליבא דר"י ליתני שור פסוה"מ והיינו בכל הני אבל התו' שם קאי בסוגיא אליבא דרבא וגי' התו' בדי"ב ד"ה ואי איתא דגבי בכור שור דלא פריק לי' דאפי' בכור בע"מ לא הוה ממון בעלים גרסו אביי ורבא ולדידי' ע"כ לי"ל בהני ממון בעלים ומש"ה הוצרכו לתרץ דסבר כר"י ועי"ל דלא תי' הך דרבא נמי בהני דשפסוה"מ משמע סתמא בכל הקדשים אבל ר"א י"ל דנקט ל"ד לישנא דרבא בכ"ד

והנה כל דברינו אינו אלא לרב דסבר התם בקידושין דלא חזר בו ר"י אבל ר"י סבר התם דחזר בו ר"י ואמר אביי דכותי' דר"י מסתברא וא"כ ע"כ ליתא לכל דברינו ומ"מ אפשר לומר דר"א פריך התם אליבא דר"י ליתני כו' משום דכמה סתמי מוקמינן כריה"ג כהך דנכסים שאין בהם מעילה ובר"פ פרת חטאת מוקמינן סתם משנה כריה"ג ואיירי ר"י בסיפא ע"ש ולדידי' איכא לאוקמא מיעוטא בשלמים ובכור בזה"ז דמסיק שם בב"ק דהוה ממון בעלים לריה"ג ע"ש (אבל רבא כבר כתבו התו' שם ד"ה ואם איתא הנ"ל דאחי כרבנן וליכא לאוקמה בהכי והוצרכו לומר דסבר כר"י או דניחא להו לאוקמי בכל הקדשי' וכנ"ל ודוק: שוב ראיתי בח"ס חי"ד (סרי"ט) שהביא קו' זו בשם הגאין ר"מ וכ' להיפוך מדברינו דר"א קאי אליבא דרבנן וא"כ אי הוה כתיב רעהו בשור הוה ממעטינן כל קדשים וכיון דכתיב המת שלו בעי דווקא שיהא ראוי לו ואפי' ראוי לכלבים איתמעיט כדדרשינן בעלמא לו ולא לכלבו ולק"מ קו' התו' דהא ראוי לכלבי' אבל רבא סבר כריה"ג וא"כ מרעהו לא הוה ממעטינן ק"ק וא"כ י"ל דלו אינו ממעט אלא אינה ראויה גם לכלבו אבל מה שראוי לכלבים לא ממעט. הגה''ה וערש"ל שהקשה בדברי רש"י (דנ"ג) הנ"ל דפי' דבכור בע"מ לא מיקרי ממון בעלים שסותר עצמו בדנ"א ד"ה שור פסוה"מ דכ' דבכור בע"מ מיקרי מ"ב ע"ש ול"י מאי קשיא לי' דכבר כ' התו' (י"ב) ד"ה ואם איתא הנ' דאביי ורבא כרבנן ולריה"ג בכור בע"מ בזה"ז ודאי הוה מ"ב ובדנ"א פי' רש"י אליבא דכו"ע דלריה"ג דתנן כמה סתמי כוותי' איכא לאשכוחי בבכור בע"מ והיינו בזה"ז ולרבנן פירש שם כגון בפסוה"מ שנפדו ט"ש. וכאן בדנ"ג ס"ל לאביי ורבא כרבנן ודו"ק

והנה לפי שי' לא הי' צריך לומר דהוה מצי למכתב רעהו אלא דמה דאיתמעיט בשור ממילא פטור גם בבור כמש"כ התוס' (ד"ז) ד"ה שור רעהו ע"ש אבל כל ד"ק ל"נ לענ"ד דכ"כ דרבא כרבנן ס"ל כמש"כ התוס' (די"ב) ד"ה ואי איתא ומימרא דרבא גבי תודה הוה אליבא דריה"ג דאוקים שם מתני' כותי' וכ"כ התוס' שם ומש"כ דא"כ המת יהי' לו יתורא ונמעט אפי' מה שאינו ראוי לכלבים לענ"ד זה א"א הכא גבי בור דבלא"ה כל נבילה בבור הוה לכלבים וע"כ אינו ממעט אלא מה שאינו ראוי לכלבים ודברינו מוכרחים דאדרבה קו' ר"א בד"י הוא משום דר"י כריה"ג וקאי מיעוטא אק"ק דפטור בבור וחייב בשור ופסוה"מ נקט משום רבותא והיינו בלא נפדו או בבכור דלאו בר פדיון אבל לרבא לי"ל הכי דבכה"ג גם בשור פטור כנ"ל ודו"ק

ובד"כ שם דאמר לימא ר"י לי"ל דר"ל נמי בשתי פרות דאמר בעטה מהלכת ברבוצה פטורה משום דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור כו' נראה לומר דקשיא לי' לומר דר"י לי"ל כל המשנה דהא אמר רבא הלכתא כותי' דר"י לבר מתלת ואי איתא הא איכא הך דכל המשנה כו' דהא לקמן (כ"ד) גבי המשסה כלבו של חבירו אית לי' לרבא בהדיא הך סברא ולא פליג אר"ל אלא משום דלבעוטי בי לי"ל רשותא אבל בלא"ה סבר כר"ל וע"כ דר"י נמי מודה בה ופשוט

סימן מג

במה שכ' בשם הגאון רע"א בההיא דכתובות (ד"ל) דאמר לאביי אליבא דרנב"ה זר שאכל תרומה במזיד דחייב מיתה פטור מממון ופריך מדר"ח דגונב חלבו של חבירו ואכלו חייב שנתחייב בגניבה קודם שיבוא לאיסור חלב ה"נ מעידנא דאגבי' קני' והחיוב מיתה לא אתי עד שעת אכילה ומשני דתחב לו חבירו בבית הבליעה ופריך ה"ד אי דמצי לאהדורי' נהדרי' ואי דלא מצי לאהדורי' אמאי חייב כו' וכ' דלל"ק לקמן דאמרינן דמודה ר"ח בהך דהזורק חץ וקרע שיראין בהליכתו פטור לפי שא"א להנחה בלא עקירה אבל הכא אפשר דגחין ואכיל וא"כ הכא הא לא אפשר דלא תהי' תחילה במקום דמצי לאהדורי' וכיון דא"א מודה ר"ח הנה לא זכיתי להבין דהא לפי פי' התו' דבמצי לאהדורי חייב תיכף כשלא הדרה א"כ ע"כ צ"ל לקמן בההיא דגחין ואכיל דס"ל להש"ס דאינו מתחייב קודם הבליעה כלל דאי ל"ה כיון דע"כ צריך להתחייב קודם א"כ גם כל הגבהה צורך אכילה וא"א לאכילה בלא הגבהה דזה אין נ"מ בין הגבהה גדולה או קטנה והנה לשי' ר"י בד"ה ואי דלא מצי לאהדורי' נראה ברור דשיטתו דדוקא כשחבירו מניחו בפיו ומסלק ידו קונה אבל בלא"ה אינו קונה ומש"ה פי' לקמן בההיא דגחין ואכיל שהיא בראש הקנה ומש"ה אינו קונה עד דבלע לגמרי ובאין ממש כאחד ואפשר לאכילה בלא הגבהה וא"כ פשוט כמו דמגביה בעצמו ואוכל חשיב אפשר ה"נ בתוחב לו חבירו ומניחה במקום דמצי לאהדורי חשיב אפשר שהי' יכול שלא לסלק ידיו עד גמר בליעה וליכא קנין קודם חיוב וה"נ כ' לקמן בד"ה דאי בעי גחין ואכיל דהוי מצי לשנויי דאפשר לאכילה בלא הגבהה כגון שתוחב לו חבירו והיינו כגון שאינו מסלק ידו עד גמר הבליעה ולפ"ד ה"נ הוה מצי לשנויי בסוגיא דהכא כגון שגחין ואכיל דבההוא גוונא באין כאחד ממש ופוטרו המיתה] וע"כ צריך לחלק בין גחין ואכיל דהכא לההיא דגחין ואכיל במחובר דאמרינן בפרק רבי ישמעאל דאין דרך אכילה בכך ע"ש ודו"ק

אבל שי' הריצב"א בתו' שם דאפי' מחוברת גודו של חבירו קונה ולדידי' ודאי צ"ע ההיא דגחין ואכיל דלקמן דלכאורה גם בההוא גוונא קונה מעיקרא