בכורי יוסף פב

שמעון בן שטח דהי' הכתובה מונחת על השולחן וי"ל דהבעל אמר דהחבילה הוא אחריות כתובתה והוה כעין טענו שאלה והודה בשכירות דקיי"ל שם דהוה הודאה ממין הטענה אבל הסוגיא אמרה בהדיא דר"מ היא דמטלטלי משתעבדי לכתובה

כ נראה כשנדקדק בקו' הש"ס ה"ד אי דאית לי' סהדי להאי ולהאי מי מציא אמרה אלו שני עבדי כו' דלימא דלדידה נמי איכא סהדי ומש"ה מצית היא נמי לומר ע"כ נראה דזה גופה דקדק הש"ס מדלא תני התם שניהם צריכים שיחרור כדתני בהך דירושלמי ע"כ דלא איירי דאית לה נמי סהדי לדידה ומש"ה הוכרח לומר דאיירי בלא סהדי והא דתני צריכה שני גיטין אינו לענין איסור אלא כדי לגבות כתובה מן החבילה וא"כ הך דירושלמי דתני באמת שניהם צריכים שיחרור באמת איירי דאיכא סהדי לכולהו ובזה יתיישב הכל שפיר בעזה"י דהנה באמת הוה טענו חיטין והודה בשעורין אבל זה מהני אהך מילתא דאמר זו אשתי לחוד אבל בליכא סהדי וא"כ שניהם אינן יכולין לאוסרה כדאמרינן התם בקידושין בהדיא לעלמא כו"ע לא פליני דשרי וא"כ אין כופין אותו לגרש וע"כ כשגירשו מעצמן וא"כ ל"ג מאמרה נתקדשתי והוא אומר לא קדשתיך דאמרינן התם בע"א דאם נתן גט כופין אותו ליתן כתובתה דבמה שנותן הגט מתחייב בכתובה וה"נ התם אף דההודאה לא הוה מחייבו מ"מ נתינת הגט מחייבו ומש"ה בסוגיא דילן תני דאית לה כתובה אבל הירושלמי דאיירי דאית להו סהדי א"כ על נתינת הגט כופין אותן כיון דתרי ותרי קיי"ל דהוה סד"ר וא"כ אסורה לדידהו ולכו"ע וע"כ כופין ב"ד לגרש וא"כ ליכא הודאה לא מדידהו ולא מדידה דנתינת הגט אינו מוכיח כלום והודאה שכ"א אמר זו אשתי עצם ההודאה הוה טענו חיטין והודה בשעורין כנ"ל ומש"ה הירו' לא אמר דאית לה כתובה [ובאמת הי' מקום לומר בפשיעות דמש"ה לא אמר בירושלמי דאית לה כתובה דאית לי' כרבנן דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אבל הרמ"ך ז"ל נראה דסבר דמיני' ודאי גבי לכו"ע וכמש"כ בשיטת רש"י ז"ל וע"כ משום דהוה טענו חיטין והודה בשעורין] וגם מדידה שמקבלת הגט לא הוה הודאה כיון דע"כ צריכה לקבל הגט דלא תיתסר לעלמא ומש"ה אית לה חולקא בחבילה כוותי' ונתיישב היטיב בדין הכתובה דאינן סותרין ובזה יתיישב גם שיטת רש"י בזה אומר אני ארגתי' דהנה באמת בש"ה דילן לא תני אלא דגובה כתובתה ולא תני דחולקין בשוה. והנה רש"י כ' שם ד"ה וגובה כתובתה מן החבילה והמותר מוטל בספק עד שיבא אלי' וזהו לפי שי' באני ארגתי' ובאמת מכאן הוכחה גדולה לפירש"י באני ארגתי' מדלא תני הכא חולקין כדתני בהך דירושלמי והא דבירו' באמת תני חולקין נראה דה"נ הוה לפי דאיירי באית להו סהדי ובזה יודה רש"י דבכה"ג חולקין דטעמא דיניח לפי שא"א לשבע כיון דודאי הוה רמאי ועוד דקנסוהו לרמאי כי היכי דלודי וא"כ כיון דאיכא עדי' דליכא שבועה לגבי עדים וגם הוה מילתא דלא שכיחא שיכחישו שתי כיתי עדים את עצמן בזו לא תיקנו שיהא מונח והניחוהו על עיקר הדין שחולקין ומש"ה בירושלמי תני חולקין דאיירי בסהדי ובש"ס דילן דאיירי בלא סהדי אמרינן דיהא מונח עד שיבא אליהו והוא סייעתא לשיטת רש"י ולכאורה הי' ראי' ברורה לשי' רש"י מלקמן (כ"ח) סימנים וסימנים יניח כו' והרי התם הוה כמו מנה שלישי דפקדון דחשבינן להנפקד מוחזק מכח שניהם ומש"ה הוצרכו התו' גבי מנה ג' לומר הפעם שאין חולקין שם לפי שאין דרך להקנות מה שביד חבירו ולכאורה ה"נ המוצא חשיב מוחזק מכח שניהם וא"כ התם דלא שייך טעמא דאין דרך להקנות וא"כ הול"ל יחלוקו ולמה אמרו יניח וע"כ משום דודאי איכא רמאי אלא דלפי מש"כ דבעדים גם רש"י מודה תקשה משיטת הפוסקים דכתבו דאפי' בעדים ועדים יניח ע"כ נראה דהתם טעמא אחרינא דכיון דהוא ביד מוצא וחד מינייהו ע"כ משקר חיישינן שמא שניהם משקרים ויניח שמא יתברר שהוא של אחר לגמרי ומש"ה אפי' בעדים פסקינן התם יניח ולענין מנה שלישי בפקדון נראה לענ"ד שאפשר דרש"י יודה ג"כ דאפי' בעדים ג"כ יניח כחילוק התו' לפי שי' דהתם אין החלוקה יכולה להיות אמת דאין דרך להקנות מה שביד חבירו ודו"ק

סימן מב

מה שהקשה בתו' ב"ק (נ"ג) גבי הא דממעט שור פסוה"מ בבור מדכתיב והמת יהי' לו מי שהמת שלו וזה אסור בהנאה וכ' בד"ה לענין ע"כ כשנפדו איירי דאי לא נפדו הוה הקדש וגם קרן פטור דכתיב רעהו והקשו כיון דנפדו למה אין המת שלו הא יכול להאכילו לכלבים למ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ואפי' למ"ד אין פודין מוכח בפסחים דדוקא להאכילו לכלבים אבל להסיקו תחת תבשילו שרי כו' ומיהו זה דווקא לר"א שם אבל ר"י ע"כ פליג ואפשר דרבא דהכא כר"י ס"ל עכ"ל והקשה דא"כ לר"א ע"כ ליתא והא בד"י פריך בהדיא ר"א וליתני חומר בשור מבבור שהשור חייב בו שור פסוה"מ ובור פטור בו א"א בשלמא רבנן תני ושייר אלא א"א רבי יהודה מאי שייר דהאי שייר כו' הרי בהדיא דגם לר"א הוה אין המת שלו הנה יפה הקשה ואנכי הוספתי להקשות דהא עכ"פ אליבא דמ"ד פודין לא תי' כלום וא"כ לדידי' ע"כ ליכא הך דרשא וא"כ מנ"ל לר"א להקשות א"א ר"י ליתני הך דשפה"מ דילמא ר"י סבר פודין ול"ל כלל הך דרשא והנלענ''ד דהנה לכאורה מה שהוכיחו דע"כ בשנפדו דאי לא נפדו הוה הקדש וגם שור פטור הא איכא לאוקמה בבכור בע"מ דא"צ פדיון ונאכל לכהנים ואינו הקדש וקיי"ל בכור שמת דיקבר ואין המת שלו אבל התו' לשי' דפי' בד"ה שור ושופסה"מ דגם בכור בע"מ אף שניתן לכהנים לא מיקרי רעהו וערש"י ד"ה ה"ג דמפורש יותר דכי קא זכו משולחן גבוה קא זכו והנה לעיל (י"ב) אמרינן דלריה"ג שלמים מיקרי רעהו וחייב ומ"מ בבכור בזמה"ב מודה דמתנות כהונה משולחן גבוה קא זכו עיי"ש היטיב במסקנא ואפי' שלמים דווקא לבעלים מחיים מיקרי ממון בעלים אבל כהנים לאחר שחיטה בחלקן מודה דלא הוה ממון בעלים ג"כ מהך טעמא דמשולחן גבוה קא זכו ומש"ה מודה להא דתנן בקידושין (נ"ב) דהמקדש בחלקו אינה מקודשת והכי אמרינן בקידושין שם והנה תניא בקידושין שם דר"י ס"ל מקודשת ואר"י דדריש רבי יהודה וזה יהי' לך מן האש לכל צרכך ע"ש וא"כ ר"י דס"ל בכל הקדשים לאח"ש דאף חלק הכהנים הוה ממון בעלים ה"ה בפשיטות דגם בכור בזה"ב אפי' מחיים הוה ממון כהנים דהא בהך קרא דזה יהי' לך גם בכור כתיב התם וכיון דחזינן הכא בסוגיא דמדמינן