בכורי יוסף עב

כבר ובאמת נראה דאנו מוכרחין לפרש שהוא מינה השליח כבר ואין לפרש שהם יעשו שליח על ההולכה דהא מבואר בדכ"ט דרבא ס"ל כר"י דמילי לא מימסרי לשליח ומוכח בהדיא בדברי התוס' (דכ"ט) ד"ה משום בזיון דבעל דגם בכה"ג הוי מילי דכתב שם ללישנא דמשום בזיון דבעל דאומר לשנים לכתוב' וליתן גם הנתינה לא יתנו לאחר משום דכשיתן לאחר ירגיש שהבעל לא כתבו ויתבזה ומשמע דה"ה ללישנא דמילי לא מימסרי לשליח גם הנתינה לא יתנו לאחר מדלא אמר הא א"ב וערש"א שכ' שיש לפרש ללשון זה בענין אחר והארכתי בזה בחידושי בדרכים הרבה ואכמ"ל. ואף דבדס"ו מסקינן לשמואל דסבר כר"י ופליג באומר אמרו הוא דוחק דא"כ הו"ל למיפרך מעיקרא ארבא הכא ולשנויי ועוד דא"א כלל לפרש שימנו הם שליח דאי דהשתא אינהו גופיי' הוי שלוחין על הכתיבה וגם על הנתינה ואח"כ יעשו שליח מכאן על הנתינה א"כ ליכא למיבעי כלל אי עשו שליחותן דהא אי עושין שליח מכוחן ע"כ גם הם רשאין ליתן לה דאי ל"ה כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח ול"ד לעובדא דיהבי' לאבא בר מניומי בדכ"ט ע"ב דמסקנא דאיהו לא מצי יהיב לה דהתם הבעל עשאהו שליח לאבא בר מניומי על הנתינה כיון דהגט כבר נכתב שפיר מצי משוי שליח וערא"ש פרק האומר סכ"ו ובספ"ב מה שהאריך לענין נתן הגט לע"ג שימסור לפלוני ישראל וצ''ע ואכמ"ל אבל כאן ודאי אי אינהו משוי לי' שליח מכוחן ע"כ דאינהו נמי יש להו כח זה ליתן ודוק וכיון דהם שלוחין גם על הנתינה פשיטא דיוכלו לכתוב אחר כשליח דעלמא על הכתיבה והנתינה דכי משום דהרשה אותם לעשות גם שליח אחר גרעי ואי דאין השליחות מכוחן אלא דעושה להם שלוחין על המינוי שימנו שליח והשתא הוי כעובדא דאבא בר מניומי א"כ פשוט דלא עדיף מעושה בעצמו שליח על הנתינה קודם הכתיבה ולשי' ר"ת הנ"ל דמחוסר מעשה אינו יכול לעשות שליח לכאורה בכהאי גוונא ודאי הוה מחוסר מעשה כיון דאין שליחותו מתחלת מהכתיבה וכ"ש לשי' רי"ף דמפרש הבעי' אי יכולין הן בעצמן להיות שלוחין על הנתינה ע"כ דשליחות הנותן לא נעשה מכוחן והוא בעצמו עושה אותו שליח על הנתינה קודם הכתיבה ע"כ נראה דכתיבת הגט ונתינתו הוי חד מעשה לגמרי וכמו דריבתה תורה גבי גט דשליח עושה שליח ה"נ יכול הוא עצמו לעשות שני ב"א שלוחין והוי כאומר פלוני יכתוב ופלוני יחתום ולא שייך כאן מחוסר מעשה דחד שליחות הוא ושניהן נתפסין בשליחות על מעשה אחד ובשעת הכתיבה מתחלת שליחות שניהן ודו"ק

סימן כט

מה שהעיר ידידי בדברי התו' יו"ט ריש דמאי הנה בעניותי עיקר שיחתו דהרב לא ידענא במש"כ דמש"ה מעשר עני דיו אפי' לרבנן בקריאת שם וא"צ להפריש דמ"ע אין בו אלא לאו כמש"כ הרמב"ם פ"ה ממ"א וכיון דרוב ע"ה מעשרין לא גזרו להפריש. הנה נראה מדבריו דבכל המעשרות ותרומה אסור עד שיפריש וז"א דבהדי' אמרינן בחולין (ד"ז) דשרי בדמאי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר ושי' התו' בגיטין (ל"א) ד"ה במחשבה דגם בטבל ודאי סגי במחשבה וכן שי' רש"י שם עיין היטיב והא דתני הכא א"צ להפריש משמע דבכ"ד צריך להפריש כבר פירש"י במכות (י"ז) דכל מעשרות צריך להפריש מע"ר משום תרומת מעשר שהוא במיתה לזרים ומע"ש משום דצריך להעלותו לירושלים וע' פ"ה מ"ב דבאמת א"צ להפריש אלא התרומת מעשר ואחר כך א"צ להפריש גוף המעשר כיון דמותר בדבר עיי"ש והנה הר"ש פ"ד מ"ג הביא הירושלמי ר"ה בשם רב האוכל טבל למ"ע חייב מיתה ולכאורה הוא תמוה שפסקו היפוך הירושלמי ע"כ נראה דנכונים דברי המ"ע שכ' דהיא ש"ס ערוכה במכות דא"ר דטבל למ"ע לוקה והאחרוני' השיגו עליו דמדברי רב לא מוכח אלא שאסור אבל אי יש בו מיתה או לאו לא מוכח ונראה שהבינו דאף דר"א לוקה היינו דקאי אמתני' דאלו הן הלוקין דחשיב כל ח"מ למלקות ועיקר רבותא דרב דטבל למ"ע אסור אבל נראה דסברת הרמב"ם אינו כן דסבר דא"ה הול"ל טבל למ"ע הוא כטבל ולמ"ל לאשמעינן להך דינא דח"מ ישנן בכלל מלקו' דשמעינן לי' למתני' ע"כ ס"ל דאדרבה עיקר רבותא דרב דלוקה ואין בו אלא לאו ומה שהוכיח גוף המעשר כיון דמותר לזרים וכ"ש מ"ע דמותר. הכל לזרים ועיקר הדבר אי טבול למ"ע בלאו הנה כן כתב הרמב"ם והתו' יבמות (דפ"ו) ד"ה אי נסתפקו דה"נ לר"מ דסבר. מעשר ראשון אסור לזרים ולא. לישתמיט בכ"ד דלישמעינן דלר"מ צריך להפריש מ"ר והיינו כיון דאינו אלא לאו בעלמא סמכינן ארוב ע"ה מעשרין אינו נוח לי דהא מע"ש קיי"ל דצריך להפריש. אף דהוי לאו בעלמא חוץ לחומה ואפשר לדחוק דהתם מחמרינן אפי' בלאו משום דהוי דשיל"מ לאוכלו בירושלים אבל לפי"ז אינו מובן דמיונו להפרשת מ"ע דהא ההפרשה ודאי הוה כיל"מ כיון דא"צ אלא להפריש ומעכבו לעצמו וביבמות (דפ"ב) אמרי' כל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ל"ש איסור כרת ע"ש ואכמ"ל. ומה שהוכיח עוד דלא גזרו באונן כבר מבואר בירושלמי הביאו בעצמו (מ"ב) דהטעם משום דלא שכיחא ל"ג בה רבנן ומשמע לכאורה אדרבה דהא במילתא דשכיחא גזרו בכל דבר אפי' באיסור לאו וצע"ג

ומה שהביא לענין תרומת מעשר דשי' התו' ביומא (ד"ט) דצריך ליתנה לכהן בחנם משום דדמי' מועטין תקינו רבנן לתנה לו אף דמדינא היא שלו כשאר מעשרות דהמע"ה והר"ש כתב או מוכר לו כו' הנה הטור בס' (של"א) כתב בהדי' וימכרנה לכהן ע"ש ומש"כ דהרמב"ם סבר כשי' התו' דכתב ונותנה לכהן לענ"ד לא מוכח מידי דידוע שהרמב"ם נקט לשון הש"ס והוא לשון הבריי' דסוטה (דמ"ח) ונותנה לכהן וע"כ דהר"ש והטור יפרשו דל"ד בנתינה בחנם אלא דקמ"ל דאסורה לזרים וכן יתפרש לשון הרמב"ם ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לשי' התו' דצריך ליתנה בחנם מסו"פ הזורע (דקל"ד) דחשיב גבי גר שנתגייר והי' לו בהמה או עיסה ספק משנתגייר נשחטה או נתגלגלה ספק עד שלא נתגייר וחשיב שמונה ספיקות ד' לחיוב וד' לפטור קרבן אשתו וחלה ובכור בהמה טהורה ובכור טמאה לחיוב המתנות ופדיון פטר חמור כו' לפטור הרי דחשיב בפטר חמור חיוב ופטור חיוב קודם שנפדו דהוא איסורא ופטור לאחר פדיון דהוא ממונא ואס"ד דספק בחלה ותרומת מעשר ה"ה כשאר ממונא ומוכרה לכהנים בדמים ה"נ הו"ל למיתני חיוב ופטור חיוב קודם שהופרש ופטור לאחר שהופרש דה"ה שלו ונוטל דמי' וע"כ דבהני כיון דדמיהן מועטין תקינו ליתן לכהן והכל