בכורי יוסף סז

באמת אפי' אי הנאה יש בו כרת לא ידעינן מיני' המחהו דיש בו צד לפטור בלא"ה משום דאיתקש לאכילת מצה הנה כבר הקדימו בכל דבריו הרב שעה"מ בפ"א מחמץ אמנם כבר נתעורר דא"כ התם בש"ס דעביד צריכותא הא דאיצטריך לרבות שותה בחמץ וחלב ונבילה ע"ש ולימא דמש"ה איצטריך קרא בחמץ דלא נימא דאיתקוש לאכילת מצה ע"ש גם באמת צריך טעם למה לא פריך מעיקרא הא איתקוש ע"כ נלענ"ד דבאמת קו' הש"ס בפסחים שם לר"פ היינו דמוכיח מבריי' דע"כ לא דרשי' כלל הך הקישא לענין הא דבאמת מנ"ל לתנא דנפש מרבה שותה דאית בי' תרתי גריעותא חדא דאיתקיש למצה ועוד דכתיב אכילה ובאמת במצה אינו משום דכתיב אכילה אלא דלא הוי לחם עוני כדאמרינן בחולין שם לחם עוני כתיב והכוונה דלא כוי לחם כדאמרי' בברכות (דל"ח) לענין פירורין שאין בהן כזית דאי אינן באין מלחם גדול ולא ערסן לא הוי לחם ע"ש וא"כ אית בי' תרתי גריעותא ודילמא אינו מרבה אלא פירורין שאין בהו כזית כההיא דברכות דלית בי' אלא גריעותא דאינן לחם ואינו יוצא ידי מצה והו"א דאיתקוש אכילת חמץ לאכילת מצה אבל אכילה הוה או דמרבה סופגנין ומצה העשוי' באלפס והדביק ולבסוף הרתיח דאמרינן בדל"ז דאינו יוצא בהם ידי מצה ואין לומר דכל הני דמעיקרא הוי חייבין עליהן פשוט דתו לא נפקע ולא שייך בזה ההיקש לאכילת מצה וכן סופגנין כשהוא בצק הוי קאי לאיסור חמץ כדמוכח בדמ"ח במתני' דבצק שבסדקי העריבה דעוברין עלי' בבל יראה וע"כ משום דאף דאינו ראוי עתה לאכילה עיקרו קאי לאכילה דע"כ ז"א דא"כ מאי פריך גם מהמחהו והא הכא דאין יוצאין בו ידי מצה דילמא ש"ה דמעיקרא איחייב בהו ולא שייך איתקוש למצה וליכא לפטור אלא משום אכילה ומרבינן מנפש אבל בעיסה הנילושה ביין דמעיקרא איכא למיפטרה משום היקישא לא מרבינן וע"כ דגם בכה"ג שייך איתקוש וא"כ דילמא קרא לא מרבה אלא הני דאכילה הוי אלא דלא מיקרי לחם והוי ס"ד למעטינהו מהקישא ורבינהו קרא אבל המחהו דלא הוי אכילה כלל מנלן ואין לומר דמשמעותא דנפש הוי כל דמייתבא דעתא וממילא איתרבי כל מילי דמייתבא דעתא דז"א דא"כ נרבה אפי' שלא כד"ה נמי וא"כ למה לא אמר הכל מודים בחמץ בפסח דלוקה שלא כד"ה כדאמר התם (דכ"ד) לענין כה"כ וע"כ דהך ריבויא דנפש הוי כשאר ריבויין דלא מרבינן אלא חד מילתא דמסתבר ואי שייך לדרוש הך הקישא דאכילת חו"מ לענין הא וצריך יתורא לרבינהו א"כ דילמא לא אתי קרא אלא להך מילתא וכגון לפירורין שאין בהם כזית ולסופגנין וע"כ דס"ל לתנא דלענין זה לא צריך ריבוי כלל דלא דרשינן הקישא לענין הא וע"כ לא אתי הקישא אלא לרבות המחהו וזהו כוונת הש"ס בתיובתא דר"פ ומש"ה לא פריך נמי הא איתקוש וכן בצריכותא לא אמר דבחמץ איצטריך קרא כי היכי דלא נימא דאיתקוש דע"כ מוכח דהאי תנא לא איכפת לי' כלל להכי וכדהוכחנו וא"כ נתקיימו דברי הרב המגיה דהא כל גריעותא דהמחהו לפי המסקנא אינו אלא משום דאכילה כתיב בי' ות"ל דהוי הנאה וע"כ דהנאה לית בי' כרת וכדברי התו' וא"כ מהך יתורא מוכרח דהנאה אין בו כרת וז"ב

אמנם בגוף קו' התו' דלא הקשו אלא לר"א ומשמע דלחזקי' דסבר דווקא לא יאכל הוי איסור הנאה א"ש וזה תימא כיון דבחד דוכתא דלא יאכל הוי הנאה בכלל א"כ לפחות איתקוש לאכילה ויהי' בו כרת וגדולה מזו הקשה התו' בשם הרשב"א בד"ה ד"ה דהא איתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ דנילף מיני' דהשבתת שאור בכרת וכ"ש דיש לנו ללמוד על הנאה ואף דלפי זה נדחה באמת כל ראייתם דאין הנאה בכרת דהא כל הוכחתם מדלא אמר דהא איכא בין חזקי' לר"א והיינו לפי שי' דלחזקי' פשוט דאין בו כרת אבל לפ"ד י"ל דבאמת יש על הנאה כרת גם לחזקי' אבל באמת כבר נתברר לנו ראי' גדולה מיהו מסוגית הש"ס דע"כ סבר דאין כרת על הנאה מסוגי' דחולין דפריך והא אכילה כתיב בי' וח"ל דל"ג מהנאה וכדברי התו' וע"כ דהנאה ס"ל להש"ס דאין בו כרת ומיהו לפי שי' התו' דלחזקי' ודאי אין כרת על הנאה אין להוכיח מהך סוגי' די"ל דפריך דתיקשי בריי' לחזקי' אבל לפי מש"כ דגם לחזקי' י"ל דיש בו כרת וע"כ מדפריך בפשי' והא אכילה כתיבא דפשיטא לי' להש"ס משום מיעוטא דאין בו כרת וא"כ י"ל כן גם לר"א והשתא לא יספיק לנו דברי הרב המגי' דנ"ל דאין בהנאה כרת מדאיצטריך יתורא דנפש אף שהיא הוכחה ברורה לפי מסקנת הש"ס דאיכא יתורא דנפש כמו שביארנו מ"מ לא יתיישב לפי זה דהמקשה דפריך על המחהו והא אכילה כתיבא ולא ס"ד מריבויא דנפש א"כ אדרבה הול"ל דגם בהנאה איכא כרת ועוד בצריכותא דאצריך למ"ל נפש גבי חמץ הול"ל דאתי למעוטי הנאה ולפי שי' התו' הי' מקום ליישב דסוגי' זו אתיא אליבא דחזקי' דפשי' דליכא כרת בהנאה ולא צריך מיעוטא אבל לפי מה שהקשינו דגם לחזקי' איצטריך מיעוטא לי"ל ע"כ דילפינן דאין הנאה בכרת מקרא דנפש דתיקשי כל סוגי' זו וכנ"ל ופשוט דגם תי' התו' דכי כל אוכל דכתיב גבי כרת לא משמע הנאה ליתא לפי"ז דמ"מ נלמוד כרת מהקישא דאיתקוש הנאה לאכילה בקרא דלא יאכל וכמו שהקשה הרשב"א על השבתת שאור וכנ"ל ע"כ נראה דנהי דהוכחנו מסוגיא דפסחים (דל"ה) דלא דרשינן הך הקישא לענין עיסה שנילושה ביין ולענין המחהו מ"מ הך הקישא הלכתא הוא בכ"ד שם לענין אורז ודוחן ולענין טבל אליבא דר"ש בדנ"ה ע"ש ובריש אלו עוברין (דמ"ג) לענין נשים ובריש מכילתין לענין ליל ט"ו ע"ש ד"ה וא"כ י"ל דלענין הנאה הך הקישא קיים וממעטינן הנאה כמו שאינו יוצא ידי מצה בהנאה ר"נ אינו חייב כרת בחמץ על הנאה והא דדרשינן לי' לענין הנאה טפי מבהמחהו קל לחלק ודוק ובזה יתיישב קו' הרשב"א לענין השבתת שאור דיהא בו כרת דאיתקוש לאכילת חמץ די"ל דאיתמעט מהך הקישא דאכילת מצה מק"ו מהנאה ודו"ק

שוב ראיתי בתשובות רע"א (סק"צ) שכתב לדחות דברי הרב המגיה הנ"ל עפ"י מה שהוכיח שם דשיעור איסורי הנאה הוה פרוטה מסוגיא דב"ק (מ"א) גבי שור הנסקל דאמר התם אי ס"ד לאיסור הנאה הוא דאתא לכתוב לא יהנה כו' והרי אי הוה כתיב לא יהנה הוה השיעור בפרוטה ולימא דמש"ה כתיב לא יאכל לומר ששיעורו בכזית וע"כ דהשתא נמי דכתיב לא יאכל הוה השיעור בפרועה ע"ש ולפי"ז איצטריך נפש אפי' אי הנאה נמי יש בה כרת דאי הוה מתורת הנאה הוה אמינא דשיעורו כהנאה בפרוטה ואיצטריך נפש דשיעורו בכזית כאכילה ע"ש והנה לפי דבריו מצינו דהנאה חמורה מאכילה דהנאה אם יש בה פרוטה חייב אפי' אין בה כזית ובאכילה בעי לעולם דווקא כזית ואין להקשות