בכורי יוסף סו

לפי מסקנת רבא דאימר לא הוי א"ש בפשיעות דבאמת קיי"ל בכ"ד דלמיעוט נפלים לא חיישינן דמדאורייתא רוב נשים ולד מעלי' ילדן אלא דכבר כתבו התו' בחולין (די"ב) ובכ"ד דמיעוט נפלים הוי מיעוט המצוי וחששו לו מדרבנן וה"נ כיון דאין קוברין שם אלא נפלים ליכא אלא חששא דנפלים מדרבנן אלא דהמקשה דלא אסיק אדעתי' אימור לא הוי באמת קשה לכאורה הך תוספתא דתניא דהוי דרבנן ודוחק לומר דלא ידע להך תו' ואפ"ל דס"ל דנהי דבעי דווקא חזיר וברדלס מצויין כדי לתלות באכלתי' אבל אין מצוים לא תלינן היינו מדרבנן אבל מדאורייתא גם באין מצויין יש לתלות ומש"ה לא הוי מדוה"כ אלא מדרבנן וכ"ז משום דתלינן דאכלתי' אבל אי אין תולין באכלתי' ודאי הוי דאו' וא"כ שפיר הוכיח לפי סברתו דעכ"פ במצויין אנו תולין דאכלתי' ואין מחמירין אפי' מדרבנן אף שהספק שפיר הוה בדאו' וז"ב

וצריך לי עיון שם פירש"י גבי הא דמסיק ואין ספק מוציא מידי ודאי והתניא חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפי' הן ב"י ה"ה בחזקת מתוקנין ומשני דודאי וודאי הוא כדר"ח חוזאה חזקה על חבר שאינו מוציא מת"י דבר שאינו מתוקן ואיבעית אימא ספק וספק דילמא עבד כר"א דמערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כו' ופירש"י דאע"ג דמדרבנן אסור מיהו אכילת קבע בדרבנן סמכינן על חזקת חבר ומשמע דהך איבע"א אתי למימר דאפילו לא סמכינן אדר"ח בדאורייתא נמי ניחא וזה תימא דהא בעירובין (ל"ב) פליגי ר"נ ור"ש אי סמכינן על חזקה שליח עושה שליחותו בדאו' ומייתי ממתניתא דחבר שנתן לו תאנים א"צ לעשר ודחי דילמא שאני התם כדר"ח ועכ"פ מוכח חזקה דחבר סמכינן לכו"ע אפי' בדאו' ולענ"ד יש מקום לומר פי' האיבע"א עפ"י דברי התו' שם ד"ה ר"נ דחזקה שע"ש היינו דוקא במקום שיודע שחבירו סומך עליו וה"נ י"ל בחזקה על חבר דמודה גם ר"נ היינו נמי דווקא כשיודע שחבירו יסמוך עליו וא"כ זה שייך במת מתוך ישוב הדעת י"ל שיודע דחבירו סומך עליו אבל כשמת פתאום דמעיקרא לא הוי ידע דיסמכו עליו דלא ידע שימות ואח"כ הא מת פתאום ולא הי' בידו לתקן וא"כ לא שייך כלל ובאמת כבר הביאו התו' בע"ג (דמ"א) מתוך הירושלמי דתפתר כשמת מתוך הישוב וי"ל דזהו האיבע"א דאפי' מת פתאום דליכא הך חזקה על חבר כנ"ל מותר דבדאו' הוה ספק וספק וקו' רש"י דמדרבנן אסור אפי' הכניסה במוץ שלה י"ל דבדרבנן אתי ספק ומוציא מידי ודאי וכן מוכיחין דברי התו' ד"ה כדי דכתבו דע"כ דאיסור דרבנן ספק מוציא מידי ודאי ולפירש"י דהכא הוי משום חזקה אינו מוכרח כלל וע"כ שפי' כדברינו ולא ניחא להו מטעם חזקה דא"כ אפי' בדאו' נמי וע"כ דהאיב"א קאי אפי' בגוונא דליכא חזקה ומשום ספק מוציא מידי ודאי ושי' רשיי צריך לעיין סימן כז

מה שכתב לדחות ישוב הרב המגיה במל"מ על קו' התו' בפסחים (דכ"א) ד"ה כ"מ דהקשו דלר"א יהא נהנה בחמץ בפסח בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכתב הרב המגיה ליישב על פי דברי התו' בחולין (ק"כ) דתניא דהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה אינו יוצא ידי חובתו ופריך בשלמא מצה אינו יוצא לחם עוני כתיב אלא חמץ ענוש כרת הא אכילה כתיבא ואר"ל נפש לרבות השותה ע"ש וכתבו התו' בד"ה אכילה כתיב אף דחמץ אסור בהנאה הנאה לית בי' כרת וא"כ לפי המסקנא דילפינן דענוש כרת בהמחהו מיתורא דנפש ע"כ מוכח מהך יתורא דהנאה לית בי' כרת דאי ל"ה לא איצטריך יתורא דל"ג מהנאה כדברי התו' ומר כתב דלפי מאי דבעי ר"פ למימר בפסחים (ל"ה) דמש"ה עיסה שנילושה ביין אין חייבין על חימוצה כרת משום דכל שאין יוצאין בה ידי מצה אין חייבין עליו משום חמץ ופריך עלי' מהא דתניא המחהו וגמעו כו' והא הכא דאינו יוצא ידי מצה וחייבין על חימוצה כו' וא"כ עכ"פ איצטריך נפש דלא ניטעי כדר"פ ודברי התו' בחולין הוא לפי מה דלא אקשי התם בש"ס הא איתקיש למצה וא"כ ליכא אלא גריעותא דלא הוי אכילה ואהא כתבו שפיר דאף דלא גרע מהנאה הנאה אינו בכרת אבל