בכורי יוסף נב

שוב ראיתי שנתעורר בזה הפ"י שם אלא דלא ביאר יפה דהך חזקה ל"מ אלא משום דהוי דרבנן אך עדיין לא יצאנו ידי חובתנו בביאור הדבר דהא כתבו התו' עוד סברא דל"מ מגו משום דהוי להוציא ולפי"ז לכאורה אין אנו צריכין להא דכתובה דרבנן דבכ"ד ל"מ מגו להוציא אבל לאחר העיון מוכרחין אנו באמת גם להאי סברא לומר דכד"ר דבאמת יש לעיין דהא כתבו התו' בב"ב (ל"ב) ד"ה והילכתא דהא דאמרינן גבי אבימי לענין סיטראי מגו להוציא משום דאיכא שטר אלמא דבשטר אמרינן מגו להוציא ועש"ך בכ"מ (ספ"ב) דהא דהוצרכו הפו' גבי משארסתני נאנסתי לומר דמש"ה אמרי' הכא מגו להוצי' משום דהוי ברי ושמא ולא כתבו משום שטר כתובה או משום תנאי ב"ד דהוי כשטר משום דל"מ כך טעמא דשטרא אלא לענין טענת פרעון דהלוה מ"מ מודה דהוי עליו חיוב בשטר זה. אבל התם דאומר והי' מקחי מ"ט דלא נתחייב מעולם ל"מ האי טעמא וא"כ ה"נ בנתקדשה פחות מבת ג' דע"כ הי' תחתיו אלא דמפסידה משום ספק ברצון ומפסדת כתובתה עכ"פ לא עדיף מטענת פרעון [ומ"מ לא הוי כא"י אם פרעתיך משום דשור שחוט לפניך דבלא טענותיהם נולד הספק וכבר דברו בזה האחרונים ואכ"מ] וא"כ הו"ל למימר מגו אף דהוי להוציא כיון דאיכא שערא וע"כ צ"ל דהך תי' קאי נמי אתי' הראשון דאיכא הכא חזקה דאין אדם טורח בסעודה אלא דקאי אהא דבב"ב מיבעי' אי אמרינן מגו במקום חזקה וכתבו מעיקרא משום דהך חזקה עדיפא וכתבו דאפי' אי לא עדיפא כיון דהוי מגו להוציא אלא דמשום דהוי במקום שטר אמרינן מגו להוציא וכיון דכנגד השער הוי חזקה דאין אדם טורח תו לא עדיף מלהוציא בעלמא דלא אמרינן מגו אבל עכ"פ ודאי אנו צריכין להך סברא דחזקה וא"כ הדרן למילתא קמייתא דחזקה נ"מ אלא משום דהוי דרבנן הא הוי דאוריי' לא הוי אמרינן כלל הך חזקה וכדביארנו וכ"ז נכון וברור

ולענין אי כתובה דאוריי' אכתוב לו מה שביארתי בדברי התו' שם ד"ה אר"נ חכמים תיקנו כו' משמע דכתובה דרבנן וכן בהאשה רבא מ"ט תקינו רבנן כתובה כו' וקשה דנהגו לכתוב מאתן דחזי לך מדאוריי' ואור"ת דסמכינן ארשב"ג כו' ועוד אור"י דר"א פליג כו' אלמא דחייש שמא משקר ולי"ל הך חזקה דאין אדם טורח בסעודה והא דאמרינן בהאשה רבא מ"ט תקינו ה"פ מ"ט תקינו היכא דתקינו כגון באלמנה ע"ש והנה כבר כתבו האחרונים דמר"א אין ראי' דכתובה דאו' די"ל דאף דהוי דרבנן לי"ל הך חזקה אלא דכוונתם דבלא"ה לא קיי"ל כהך דר"נ דר''א פליג עלי' ולכאורה בהך דכתובה דאו' אין לנו חולק על ר"נ בהדי' וגם הא דקיי"ל כרשב"ג לא שייך היכי דאמוראי פליגי עלי' ולענ"ד דהך דריש האשה רבא אדרבה מוכח דכתובה דאו' דזה סוגיית הש"ס התם גבי ניסת בע"א ובא בעלה דתצא מזה ומזה ואין לה כתובה מזה ומזה ומפרש טעמא דטעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הכא תהא קלה וקלה ע"ש ולכאורה יש להקשות דלמה צריך להאי טעמא הא בסוף נדרים מיבעי' באשת כהן שנאנסה אי הפסידה כתובתה מי אמרינן אונם לגבי כה לגבי ישראל או"ד מצית אמרה קדושתי' גרמה ו אלמא אי לאו סברא דקדושתי' גרמה אף שהיא אנוסה מ"מ כיון דהאונס בא מכוחה מפסדת כתובתה וה"נ אפי' נימא כיון דנשאת עפ"י עד הוי אנוסה מ"מ האונס כרצון בא מכחה וכיון דאסרוה לו מחמתה מפסדת כתובתה מדינא ולמ"ל למימר דתהא קלה וקלה ע"כ נראה כיון דמדאוריי' אינה אסורה עליו דהא נשאת עפ"י ב"ד ואין לך אונס גדול מזה ועי' רש"י ר"פ האשה רבא ד"ה תצא מזה ומזה והא דלא דייקא קנסו לה ודו"ק וס"ל לסוגי' דכתובה דאו' וא"כ הי' לנו לומר דנהי דקנסוה לאוסרה על בעלה לענין כתובה כיון דמדאו' לא הפסידה כתובתה לא קנסוה להפסיד כתובתה כיון דאינה מפסדת מדינא ומש"ה איצטריך לי' טעמא שראו לקונסה כדי שתהא קלה וקלה אבל אי כתובה דרבנן וכיון דאסורה מדרבנן מיהו לא הוה צריך להאי טעמא כלל דמדינא מפסדת כיון דנאסרה מחמתה מדרבנן אין לה כתובה דרבנן ולא איצטריך הך טעמא אלא אי כתובה דאו' ולענ"ד זה, ראי' גמירה ונכונה מסתם סוגי' הש"ס

ולולא דברי התו' הי' מקום לומר דאף ר"נ א"ש יסבור כתובה דאו' דלכאורה יל"ד בלשונו דאמר חכמים תיקנו לבנ"י לבתולה מאתים ולאלמנה מנה כו' דהו"ל לומר חכמים תיקנו כתובה ע"כ י"ל כשי' הר"ן סוף כתובות דאף למ"ד כתובה דאו' היינו עיקר כתובה דאו' דילפינן מכמוהר הבתולות אבל כמות הסך אינו דאו' אלא לפי מה שיתנו ביניהם וחכמים תיקנו מאתים ומנה וזהו סברת ר"נ דכיון דהפך לא התנו אלא סמכו על תקנת חכמים מסתמא נתרצו כפי תקנתם והם האמינוהו וא"ש בזה בגיטין (י"ח) דפליגי רב ושמואל כתובה מאימתי משמטת דרב בעי פגמה וזקפה ושמואל אית לי' פגמה אעפ"י שלא זקפה וזקפה אעפ"י שלא פגמה ותניא כוותי' דרב ומייתי מתניתא נמי כוותי' דשמואל דתניא קנס ואונס ומפתה וכתובה מאימתי משמעין משתזקוף במלוה כו' ופגמה לא תניא התם כלל ובאמת כן משמעות המחבר בחו"מ סס"ז דגבי כתובה הביא פגמה וזקפה וגבי קנס לא הביא כ"א זקפה ומשמע דפגימה לא מהני ובאמת צריך להבין טעם דפגמה למה משמט ולפי דברינו י"ל דשמואל לשי' דסבר דעיקר כתובה דאו' אבל מנה ומאתים דרבנן וי"ל דכיון דתקנת חכמים הוא לא אלמוה כ"כ שלא תשמט שביעית ומש"ה כ"ז שלא פגמה ויש עיקר הכתובה דאו' מש"ה אלים כולו דאינו משמט אבל אי פגמה וכתובה דאו' כבר נפקעת תו לא אלמוה לתקנת חכמים לחודי' ומשמטתו שביעית וא"כ באמת זה דווקא גבי כתובה אבל באונס ומפתה לא שייך הך סברא כלל ואפי' פגמה אין שביעית משמטתם ומש"ה בבריי' דתני כתובה גבי אינך לא תני פגמה כלל דבכולהו אפי' פגמה אינו משמט וכן מורין דברי הפו' ואכמ"ל לדינא ואפי' לפי"ז ד נימא דלכו"ע עיקר כתובה לבד הוא דאי' מ"מ א"ש דברינו בסוגי' הש"ס דריש האשה רבא דהוצרך להך טעמא דתהא קלה משום דכתובה דאו' אף דר"נ סבירא לי' בפשיטות דסמכו אתקנת חכמים והתם נמי כיון דאסורה מדרבנן הי' לה להפסיד מדינא דאין לדמות תחילת החיוב להפסד אח"כ ופשוט לחלק ודו"ק

ועיין תו' (דמ"ד) ד"ה והלכתא דהקשו דקיי"ל דאחד זה ואחד זה מן הנישואין אלמא דמחלה שיעבוד האירוסין וקיי"ל כר"נ דאי אוסיף לי' בשטר השני לתוספת כתבי' ולא מחל על הראשון ותי' דבנישואין דכותב לה שטר וארוסה מסתמא לא כתב לה מסתמא דעתה על שיעבוד השטר והקשו ע"ז דא"כ מוכח דארוסה יש לה כתובה אפי' לא כתב לה ע"ש