בכורי יוסף נא

בשלך כו' מבואר דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא וא"כ לא הושט לבד צריך לבדוק קודם שחיטה אלא כל הי"ח טריפות משום חשש איסור שחיטת חולין בעזרה וא"כ פשוט דאיכא בדיקות טובא שא"א אלא בשבירת העצמות כגון קרום של מוח וחוט השדרה ופשוט דשבירת הני עצמות אין לך מום גדול מזה כמו נשברה עצם ידו בבכורות (ד"מ) והא דלא חשיב שם אלא עצם ידו הוה משום רבותא דאפי' אינו ניכר אבל פשוט דה"ה כל הני אף דלא חשיב שם כמו דלא חשיב נסמית עינו ע"ש וד"ק מבוארים ועכ"פ עלה בידנו דהא דאמר דא"א לבדוק אינו אלא בקדשים משום מום אבל חולין שפיר אפשר לבדוק אחר כל י"ח טריפות ושפיר הוכרחו לומר דהא שאין אנו בודקין הוא משום דאין צריך לבדוק אחר הרוב מיהו לכאורה כ"ז אינו אלא לשי' ריב"א דיש בדיקה לושט מבחוץ בספק נקובה אבל שי' רש"י דבספק נקובה אין בדיקה והכי נקטינן בסי' ל"ג א"כ שוב א"א לבדוק. אבל לענ"ד גם לרש"י בעוף מיהו דהכשירו בס"א א"כ הגרגרת דאינו נטרף עד שנפסק רובו יכול לבודקו קודם שחיטה ולהכשירו ואח"כ יבדוק הושט ואף דקיי"ל דלכתחילה גם בעוף צריך לשחוט שניהם מ"מ שי' רש"י גופה בדכ"א ד"ה ואינו מבדיל דאף לכתחי' למצוה א"צ בעוף שני סימנים והנה התו' שם הקשו עליו דהא ברפ"ב אמרינן בהדיא דצריך שני סימנים בעוף לכתחילה והנה ברפ"ב שם איכא תרי לישני לענין הא דתני במתני' השוחט דיעבד וחד לישנא אמר ארובו של אחד כמוהו ואידך לישנא אמר אאחד בעוף. ונראה כוונת התו' דאף דפליגי בהכי תרי לישני מ"מ א"א לפרש כן התם בדר"י דא"כ תיקשי מהכא להך לישנא דצריך שני סימנים בעוף. וליישב פירש"י נראה חדא דהתם אקרא קאי והנה רובו של סימן עיקר הטעם דהוה ככולו וא"כ עיקר השחיטה הוה בכולו מדאו' אבל הא דאצריך שני סימנים אינו אלא מדרבנן וא"כ הכא דקאי אקרא לק"מ ועוד נראה בדקדוק לשון רש"י שסיים דהא אמרינן לחייבו בב"ס א"א כו' דדקדק דווקא להאי תנא דהטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים וא"כ מקרא מלא דבר הכתוב דא"צ אלא ס"א ומהיכי תיתי נחייבנו יותר והא דפליגי לישנא ברפ"ב אינו אלא לשאר תנאי דהתם כגון רבי דסבר דהוה הלמ"מ רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ועובר גלילאה דאמר מסברא דעוף נברא מן הרקק אפשר דיש להחמיר לכתחלה שצריך ב"ס אבל להך תנא דדריש מקרא אין להחמיר כלל ופרש"י הך דר"י אליבא דב"ק דהתם ודו"ק וא"כ כיון דאינו אלא חומרא דרבנן ופליגי תרי לישני והנך תנאי מסייעו ללישנא דא"צ לשי' רש"י יש לפסוק דא"צ ב"ס לכתחילה וכן פסק הרי"ף ועכ"פ משום צורך בדיקה הי' לנו לפסוק דדי בשחיטת ס"א וע"כ דאחר הרוב לחוד ג"כ א"צ בדיקה מיהו לשי' רש"י יש לדחות כיון דבבהמה א"א גם בעוף לא החמירו

ונ"ל ראי' ברורה לכו"ע מההיא דר"פ בא סימן גבי בא סימן העליון עד שלא בא התחתון דלרבנן חולצת ור"מ פליג דחייש למיעוטא ואמר התם דאיצטריך למיתני אעפ"י שא"א דאי לא תנא הו"א רוב עליון אתי ברישא ומיעוט תחתון כו' ויעו"ש פירש"י דהו"א דפלוגתייהו אי צריך לבדוק בתחתון וא"כ ש"מ דלרבנן א"צ לבדוק אחר הרוב ומיהו אפשר לדחות דשא"ה דאלים טפי ותדע דלפי המסקנא א"א כלל ואפי' בדקו ולא אשכח ע"ש. אבל יש ראי' ברורה מהא דהוכיחו האחרונים דיכול לישבע על הרוב כודאי מההיא דשילהי יבמות (דקכ"א) גבי טבע חסא ואר"נ האלהים אכלו כוורי לחסא ע"ש והרי התם לא הוצרך ר"נ כלל לשבועה זו ואי ס"ד דלכתחילה צריך לברר הרוב א"כ מי הזקיקו לר"נ לשבע וע"כ דהרוב לגמרי כודאי וא"צ לברר כלל עוד יש להוכיח מסוגיא דחולין דבעי למילף דאזלינן בתר חזקה מהסגר בית מנוגע דדילמא אדנפיק לי' בציר שיעורא ודחי דילמא כגון דקאי דרי דגברא וחזו דלא בציר ע"ש ומבואר דהא לדידן באמת א"צ שיהי' שם אדם לראות דלא בציר אף שיש בידינו להעמיד אדם לראות דהא דנקיט דרי דגברא ודאי ל"ד אלא שיהי' שם אדם לראות בשעת מעשה וא"כ חזינן דאפי' חזקה א"צ בדיקה כ"ש רובא דקיי"ל דעדיף מחזקה מיהו לפי מש"כ שם התו' ד"ה ודילמא כו' דהיכא דליכא ריעותא לא בעי כלל ועיקר הילפותא היינו אפי' נמצא חסר לבסוף דאיכא ריעותא ע"ש וא"כ י"ל בשעת מעשה דאכתי ליכא ריעותא כלל לא שייך בדיקה כלל ועי' מג"א לענין בדיקת ציצית ודו"ק גם פשטות הש"ס בסוגיא דהתם דדחי ר"כ ודילמא היכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר משמע דהא לפי האמת אפי' אפשר א"צ בדיקה כלל וכן נראה דברי הרמב"ן הביאו המע"מ שם סט"ז אות ח' דדווקא בריאה דהוא מיעוט המצוי הצריכו בדיקה הא בכל דוכתא א"צ בדיקה אחר הרוב וכן נראה לדינא

סימן טו

אשר הקשה ידידי נ"י בתוס' כתובות (דף ט') ד"ה לא דקטעין כו' דכתבו דהאומר פ"פ מצאתי נאמן אפי' היא מכחישתו ואף דאית לה מגו דמו"ע משום דהוי מגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה ואע"ג דבעי' היא בפ"ק דב"ב חזקה דהכא עדיפא והקשה הא אמר דחכמים תקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו משמע הא לענין חוב דאוריי' אינו נאמן והא חזקה דאיירי בב"ב מהני אפי' בדאוריית' א"כ חזקה דהכא ודאי גרע הנה כבר הקדימו בקושי' זו הרב פ"י אבל לענ"ד איני רואה קושי' בזה דטעם דברי התוס' דחזקה דהכא עדיפא היינו נמי משום דכתובה דרבנן ומש"ה אלמוה רבנן לחזקה דלא ליהני מגו ואי הוי כתובה דאורייתא באמת הא דלא הוי מהני היינו משום המגו דבעלמא אמרינן מגו במקום חזקה אבל על כל פנים ל"ג חזקה זו מחזקות דב"ב ואי גם בעלמא קיי"ל דלא אמרינן מגו במקום חזקה כ"ש דאתי שפיר כפשוטו דאי הוה דאורייתא לא הוי אמרינן כלל הך חזקה אבל כיון דהוא דרבנן הוה חזקה וממילא מהני אפי' במקום מגו ובזה יש ליישב קושית הראשונים דהקשו דלמ"ל למימר משום דחכמים תיקנו ת"ל דבלא"ה אינו מתחייב אלא כשנודע שהיא בתולה ולימא לה אייתי ראי' דבתולה את ושקול דמי עדיפא מיש תנאי בשטר דקיי"ל לקמן (כ"ב) דאמרינן לי' קיימו שטרייכו וחותו לדינא ע"ש ולפי"ז י"ל דבאמת במו"ע קיי"ל כר"ג דנאמנת משו' דהוי ברי ושמא וחזקה וא"כ מדאוריית' אית לה מגו ומש"ה הוצרכו לחזקה כי היכי דליהוי מבמ"ח כמ"ש התו' והוצרכו נמי לומר דכתובה דרבנן דאי הוה דאו' א"כ קיי"ל דאמרינן מיגו אפילו במקום חזקה או אי קיי"ל דלא אמרינן מבמ"ח נימא דאי הוה דאורייתא לא הוי חשיבה חזקה אלא משום דהוי דרבנן הם שוי' חזקה וכנ"ל והוא פשוט