בכורי יוסף מה

לכו"ע וצ"ל דתרתי ש''מ ומיהו כל הטורח הזה טרחנו ליישב שיטת הרא"ש אבל לעיל בדכ"א דרשינן ספר אחד ולא שנים ושלשה ספרים וכתבו שם התוס' דאפי' לרבנן דדרשי לספירת דברים דרשינן נמי הך דרשא ע"ש וא"כ י"ל דה"נ דרשינן דרשא דהתוספתא לענין תלוש וא"כ כיון דגזה"כ הוא דתלוש פסול עציץ נקוב דדינו כמחובר בכ"ד פשיטא כ"ז שלא פסק היניקה פסול. והרא"ש שכתב נמי סברא דבעי פסיקת היניקה צ"ל כמש"כ לעיל ודו"ק

סימן יב

מה שהקשה בקידושין (מ"ו) בסוגי' דמקדש אחותו דש"א מעות מתנה ומתיב רבינא ממפריש חלתו קמח דאינו חלה וגזל ביד כהן ונימא דיהיב לשם מתנה ומשני משום דנפיק מינה חורבא זימנין דאית לי' לכהן פחות מחמשת רבעים קמח והאי ואליש לי' בהדי הדדי וסבר נתקנה עיסתו דלמ"ל לומר פחות מחמשת רבעים קמח והאי לימא סתמא דילמא לא אפריש מינה חלה יפה הקשה ונראה לענ"ד ליישב דלכאורה יש להקשות דהא קיי"ל במנחות (דף ס"ז) דגלגול הקדש פוטר וה"ה גלגול הפקר והכי איתא בהדי' ביו"ד סשל"א ס"ז ע"ש וא''כ למה להו לרבנן לאפקועי ממון כהן בל"ה הא קיי"ל דהפקר ב"ד הפקר וליתקני דהאי קמח הוא הפקר ביד כהן וא"כ ממילא פטורה נמי מחלה ולא אתי מינה שים חורבא והנראה דהנה הפ"מ בפתיחה לה"ת נסתפק אי היתר ברוב איסור נתהפך ההיתר גופיה לאיסור ע"ש. והנה לכאורה ראי' ברורה מהכא דאמר דזימנין דאית לי' לכהן פחות מחמשת רבעים קמח והאי ולמה פטור לדעתו של כהן הא הך פטורא הוה מיעוטא ובטל ברובא ואי היתר ברוב איסור נהפך לאיסור א"כ אפי' לפי דעתו של כהן יצטרף לחיוב חלה וע"כ דהיתר אינו נעשה איסור לעולם ומש"ה אינו מצטרף והוה פחות משיעור ואפשר לחלק דבטבל דיכול להפריש לפי חשבון שאני ובמ"א הארכתי] והנה זה י"ל דדווקא לענין הא דהקמח הוה גוף היתר ואין עליו שום חיוב אינה נהפכת להתחייב אבל לענין הפקר אי מעורב בה מיעוט הפקר אף דמבואר בב"ק (דנ"א) גבי משכנו של גר דאי מעורב הפקר בחפץ של אדם מ"מ יכול אחר לזכות בו על חלק ההפקר ע"ש מ"מ בכאן י"ל דהמיעוט בטל ברוב ומיקרי כולה לכם ושפיר מצטרף וא"כ א"ש דא"א לתקן כאן במה שנפקירה דמ"מ אם יערבה ברוב שלו תצטרף להתחייב וא"כ ממילא מיושב קושיתו דמר דמשום הא דלא יפריש כשהיא בפ"ע לא הוה מצי למימר דיש תקנה כשנתקן שתהי' הפקר ואין אנו צריכין לאפקועי ממון כהן כיון דמדינא היא שלו דיהיב לשם מתנה אלא משום דחיישינן שיערבה ברוב שלו ול"מ הפקר ונפיק מינה חורבא ודו"ק

ועם הספר הנני כותב לו מה דתמוה לי שם בד' נ"ז דיליף חולין שנשחטו בעזרה אמרה תורה שחוט לי בשלי ושלך בשלך מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי ופירש"י דשלי בשלך אסור דזריקה מתרת בקדשים ואסור לזרוק והקשו עליו בתוס' דאמרינן במעילה דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה מן התורה ואע"ג שאינו נזרק הדם וה"נ תוציא השחיטה מידי איסור אבמ"ה פי' בחשנב"ע ומשמעות דבריהם דקדשים שמתו אינן אפי' אסורין אלא מדרבנן וכן נראה מדברי המהר"ם ותימא גדולה דהא בכ"ה (דפ"ה) שנינו משנה שלימה דשחוטי חוץ הוה שחיטה שאינה ראויה בין לר"מ בין לר"ש. וע"כ הוא מדאורייתא דאי מדרבנן לא הוה פטור מכיסוי כדמוכח בריש השוחט דאי אין שחיטה לעוף מן התורה נוחר ומעקר חייב בכיסוי אף דאסור מדרבנן מיהת. וכן מוכח בב"ק (ד' ע"א) דלמ"ד דמעשה שבת דרבנן לא הוי שחיטה שאינה ראויה ע"ש וע"כ דאסור מן התורה שוב מצאתי שנתעורר בזה המקנה וכתב דלפי המסקנא מודו התוס' דהדר ילפינן מחושנב"ע דמה התם אסור אף כאן ע"ש והוא כעין שכתבו בתוס' בריש קדושין (ד' ג') ד"ה וכ"ת נילף מבושת ופגם דילפינן בו"פ שאינן ע"י מקידושין שאינן ע"י והן ע"י האב והדר ילפינן קידושין שע"י ולא ע"י אבי' מבו"פ שאינן נמי ע"י אבי' ואף דמעיקרא לא מצינן למילף קידושין שע"י עצמה מקידושין שע"י אבי' ע"ש וה"נ אף דמעיקרא לא מסתבר להו ע"כ למילף איסור בקדשים בחוץ כי היכי דאינן ניתרים לבעלים לשם חובה מ"מ השתא דילפינן חושנב"ע דאין להם היתר שלהם דהיינו לאכילה כי היכי דקב"ח אין להם היתר שלהם דהיינו לשם חובה הדר ילפינן קב"ח מחולין בפנים דמה התם אינן ניתרים באכילה ה"נ אינן ניתרים. ואם כי הסברא נכונה אבל באמת עדיין חמוה לענ"ד דלשיטתו היאך נילף דקדשים אינן יוצאין מאיסור אכילה מחושנב"ע דהא י"ל דמעילה תוכיח דיוצאה ע"י שחיטת חוץ לפי שיטתם ועוד תמוה לי דהא התו' בב"ק (דע"ו) ד"ה שחיטה. שא"ר האריכו למה אינן ניפדין קדשים שנשחטו בחוץ דהא שחיטה אין לך מום גדול מזה ומסקי דמום שאינו מחיים אינו חשיב מום לפדות ע"י [האומנם דדבריהם שם צ"ע דהא לפי פירש"י בסוגיא דחולין שהקשו ממנה בריש דבריהם התם גופי' הא דקאי לדמי פסח לפי שנפדים במום של שחיטה ע"ש הרי שמום של שחיטה חשיב מום לפדות ע"י והתם קאי למ"ד אין לשחיטה אלא לבסוף ובעי ע"כ דגם בסוף שחיטה יהא ראוי לדמי פסח ובזה לא יתיישב בדברי התו' ר"פ כ"ה (דפ''ד) ד"ה בעינן ודו"ק ועוד דהא לא אמר התם בסוגיא אלא וכ"ת בעינן העמדה והערכה אבל הא דהוה מום דלאחר מיתה לא קשי' לי' אפי' אינה כחי' ואולי דהתו' מפרשים מדמי פסח לא אידחי אם הי' בו מום אף שעכשיו אין כאן מום כלל וצ"ע] וכתבו דהיינו נמי טעמא דתנן בסוף תמורה מתו תמימים יקברו ע"ש ואי דאיסור קדשים בחוץ ילפינן מחושבנ"ע לכאורה פשוט דלא שייך פדי' כיון דילפינן איסורא מילפותא דקרא ועוד אי מחושנב"ע יליף פשוט דלא שייך למילף קדשים שמתו דהא חולין שמתו בעזרה לא מצינו איסור דכבר כתבו התוס' בחולין (ק"ל) ד"ה אי דאין איסור חילין בעזרה אלא דרך עבודה ומתו בעזרה מותרין ודאי וא"כ היכי נילף לקדשים שמתו וגם התם לענין קדשים שמתו לא מצינו חילוק בין פנים לחוץ ופשוט דמוכח מדבריהם שם כשיטת רש"י דמסתמא כיון דאין זריקה אין יוצאין מידי קדושתן ובאמת הכי מוכח כל הסוגי' בבכורות (ד' ט"ו) דקדשים שמתו אין יוצאין מקדושהן וצע"ג ואין להקשות לפי זה דקדשים שמתו אסורין מן התורה הא דתנן בסיף פרק בהמה המקשה דהמבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים ומפרש בגמרא דסמוך מיעוט מפילות למחצה נקיבות והוי זכרים מיעוטא ולכאורה הא ס"מ ר"מ ור"מ חייש למיעוטא והוי לן למיחש אף למיעוט זכרים באיסור דאורייתא. ובשלמא אי הוה איסור דרבנן בל"ס סד"ר לקולא והא דאמר בש"ס מיעוטא י"ל דקושטא דמילתא לחלומי נקט

אבל אי הוי דאורייתא הו"ל למיחש ומיהו התו' כתבו