בכורי יוסף מג

מקושר הקשה דכיון דבעינן בגט שאינו מחוסר מעשה היכי קי"ל דשולח גט בריחוק מקום כדתנן השולח גט ממה"י הא אמרינן בנזיר (דמ"ה) גבי גילוח נזיר דהא דכתיב וגלח פתח אוהל מועד ע"כ אינו פתח היכל דכתיב ולקח ונתן מי שאינו מחוסר אלא לקיחה ונתינה יצא זה שמחוסר לקיחה והבאה כו' הרי חזינן דהבאה מיקרי מחוסר מעשה. וא"כ בגט נמי ליפסיל דמחוסר הבאה וכתב דאי"ל דהכא לא מיקרי מחוסר מעשה כיון דאפשר שהאשה תבוא כאן ואין הגט חסר מעשה דא"כ גבי קרן פרה נמי הא היכי שנותן לה הפרה כשר וא"כ אפשר נמי שלא יהא מחוסר מעשה ואפ"ה פסול ע"ש הנה באמת נראה לענ"ד דאין לדמות כלל כל הני דרשא דמחוסר מעשה וכ"א מידריש לפי ענינו כמש"כ התוס' לענין כלל ופרט וכי ה"ג בכ"ד ומ"מ כיון דסברת הרב ז"ל לדמותם צריכין אנו לבאר ישוב מבואר ולענ"ד הדבר מבואר בתוס' נזיר שם גבי גלח בגבולין חוץ לירושלים אינו משלח תחת הדוד וכתבו שם ד"ה א"מ דאע"ג דפתח אוהל מועד ל"ד מ"מ חוץ לירושלים א"מ דמחוסר הבאה לירושלים ע"ש וחזינן דלא ממעט אלא חוץ לירושלים אבל בירושלים גופה אף דמחוסר הבאה למקום הדוד לא מיקרי מחוסר מעשה ואף שי"ל בזה כחילוק הרב ז"ל דבירושלים גופה כיון דאפשר להביא הדוד להשער לא מיקרי מחוסר מעשה מ"מ לשון מחוסר הבאה נראה דלא אמרו אלא כשעתה אינו במקום הראוי למציתו ומחוסר להביאו אבל כשהמקום גם עתה ראוי אלא שמחוסר להקריבו בזה אמרינן בכ"ד מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ומש"ה נמי כשמגלח בירושלים אפי' רחוק ממקום הדוד לא מיקרי מחוסר הבאה כיון דהמקום ראוי לדוד ולא ממעטינן אלא בגבולין חוץ לירושלים שאין המקום ראוי לדוד של שלמים דנפסל ביוצא ומחוסר השער מעשה להכשירו להביאו למקום הראוי וכיוצא בזה נראה בריש כיסוי הדם דממעט קדשים מכיסוי דכתיב ושפך וכסה מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכיסוי יצא זה שמחוסר שפיכה גרירה וכיסוי דעל המזבח א"א לכסות ע"ש. והנה נראה פשוט דגרירה דהתם היינו מחוסר הבאה דגרירה בעצמה מאי מעשה היא והיינו הבאה למקום הראוי ומש"ה כתבו התוס' שם דל"ד לדם הניתז ושעל הסכין דצריך לגרור דהתם אי לא ניתז לא הי' צריך גרירה וע"כ פי' דבריהם היינו דהתם המקום ראוי אלא דמחוסר קריבה ומחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה אבל דם קדשים מחוסר הבאה למקום הראוי ומחוסר הבאה מיקרי מחוסר מעשה ומיהו י"ל ולפרש דהתם כיון דמעיקרא נתחייב בכיסוי בשעת שחיטה אף אי נימא דהשתא נדחה מ"מ כיון דבידו להכשירו מחויב להכשירו ולגררו ולהתחייב בכיסוי והכי אמרי' בפסחי' (ס"ט) ערל שלא מל ענוש כרת כיון דחיובא רמיא עליה אלא דגברא לא חזי ובידו להתכשר מחויב הוי וה"נ ע"כ אינו נפטר לגמרי דלא עדיף מכסהו הרוח דכתבו שם התד"ה צריך שיתן עפר למעלה דלא קיים המצוה דמצותו שיתן הוא ע"ש ומש"ה כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות אף שכסהו בעצמו ונתגלה פטור מלכסות משום דבכסהו הרוח לא קיים המצוה וה"נ כיון דלא קיים המצוה וכשיגרור יכול לקיים חייב לגוררו כדי לקיים המצוה ואף דגבי כסהו הרוח גופה כי לא נתגלה אמרינן בהדי' דאינו חייב לכסות ואפי' יש בידו לגלותו ולכסותו משמע דאינו מחוייב ע"כ צ"ל דשא"ה כיון דהוא מכוסה א"א לחייבו יותר אבל בל"ה כיון דמחוייב בכיסוי ובכיסוי הרוח לא קיים המצוה ובידו לגלותו ויתחייב אח"כ לכסות דודאי אין חילוק בין נתגלה מעצמו לגילהו הוא למה לא יתחייב להכשיר למצוה כדאמרינן בפסחים גבי ערל ואף שי"ל דדרשא דהכא זהו גזיה"כ כאן דנפטר בזה מ"מ אין סברא כן כלל כיון דבידו לקיים המצוה כיון דחזר ונתגלה חייב לכסות והשתא אינו מקיים המצוה היאך נימא לפטרנו וע"כ כיון דמכוסה הוא אין זה ענין לגלותו ולכסותו דאין תועלת בזה וביארתי בזה בס"ד במ"א. וא"כ הכא לענין ניתז י"ל אף דנדחה בשעת מעשה מ"מ כיון דאם יגרור יתחייב לכסות דל"ג מכסהו הרוח ונתגלה דודאי מחוסר גרירה ואפ"ה חייב אח"כ וה"נ אח"כ ודאי לא נתמעט וא"כ השתא נמי כיון דבידו לגרור לא שייך למעט וע"כ אין המיעוט אלא לענין קדשים דמעיקרא אינו מתחייב כלל בכיסוי וא"כ דברינו אינן מוכרחין בכאן מ"מ פשטות דברי התוס' אינן מורין כן וגם בעיקרא דמילתא יש לעיין דבכסהו הרוח גופא אי נימא דשייך מחוסר גרירה א"כ למה באמת מתחייב אח"כ כיון דכבר נפטר דאיתמעט מקרא וע"כ דבאמת לא שייך שם כלל הך סברא כמש"נ כיון דהמקים ראוי מחוסר הבאה לא מיקרי מחוסר מעשה אלא הבאה למקום הראוי דנתחדש בה דבר המכשירו אבל מחוסר קריבה לא הוה מחוסר מעשה כלל ומש"ה שולח גט במקום רחוק לא מיקרי מחוסר מעשה ולפי"ז לא קשיא מקרן פרה אדהכא כלל דדווקא גבי הבאה לא הוי מחוסר מעשה אלא אם חסר להביאו למקום הראוי הא בל"ה לא הוי מחוסר מעשה אבל קרן פרה הקציצה מ"מ מעשה היא אלא דהרמב"ן ז"ל הקשה מסברא דנפשי' דמחוסר מעשה לא מצינו מיקרי מחוסר אלא היכא דהמעשה מחוסר בהכרח אבל כאן למה מיקרי מחוסר הא יכול ליתן לה כל הפרה ותי' בזה סברא ברורה דכיון דהפרה הוי דבר חשוב ושמו עליו בפ"ע לא מיקרי אפשר ליתן לה עם הפרה כיון דעתה אין רצינו ליתן לה והיא סברא רווחת בלא דוחק כלל וא"כ גם לפי הבנת הג"מ לק"מ דכאן מיקרי המעשה מחוסר בהכרח כיון דלא יהיב לה הפרה לא שייך אפשר ליתן לה וז"ב אלא דהפ"י דקדק דמשמע ממתני' דדווקא נותן לה הפרה הא ל"ה פסול ואמאי כשמקנה לה הקרן כמו שהוא מחובר בפרה למה לא יהי' גט הא אינו מחוסר קציצה וכתב דאין זה כריתות כיון דגוף הגט מחובר בדבר שהוא שלו אלא דהקשה לפי זה מאי מיבעי' לי' להש"ס ע"מ שנייר שבין שיטה לשיטה שלי מאי תיפוק לי' דאין זה כריתות והנה מש"כ דמשמע דכשנותן לה כמו שהוא מחובר אינו גט לפי דברינו הוא מוכרח דאי ל"ה אינו מחוסר מעשה אפי' קוצץ הקרן כיון דאין המעשה בהכרח ובזה לא שייך סברת הרמב"ן וע"כ דפסול אפי' הוא מחובר וצ"ל כסברתו דאין זה כריתות וכן נראה ול"ד לשניהם שותפין בשאר סחורה כמו שראיתי מי, שדמה כן דהכא כיון דגוף הגט מחובר בשלו אין הגט כורתה וז"ב ויש סעד לזה משי' הרי"ף גבי ההיא דגיטין (ד"ט) אנן משום דלאו גט כריתות קא מתנינן לה דפי' הרי"ף לפי שכתוב בו זכות הבעל וכל שיש בו זכות לבעל אינו כריתות ע"ש וקושית הפ"י מע"מ שהנייר