בכורי יוסף לט

באחריותה ע"ש וכן מוכח מכ''ד ודו"ק). ולא הזכיר דתליא באשלי רברבי וצריכין אנו ליישב דברי רבותינו הר"ן והעיטור והמהרי"ט והנראה דהנה זה נראה ברור דבהקדש דבר שחובה עליו להקדיש כגון קרבנות שחייב בהן פשוט דיש שליח דבהדי' תנן בפסחים (דפ"ח) האומר לעבדו צא ושחוט עלי ושכח מה אמר לו רבו הולך אצל רועה הרגיל אצלו כו' ושם בסוגיא דמקנה לי' חד מינייהו ע"מ שאין לרבו רשות בו אבל השני ודאי הוה של רבו לבד ומקדיש ליה העבד דהוי כשליח ואין נראה לחלק בכאן דעבד שאני דיד עבד כיד רבו וכי היכי דאמרי' בריש השואל (דצ"ו) לענין שאילה בבעלים דאפילו אי שליח לא הוי בבעלים עבד הוה בבעלים דיד עבד כיד רבו דמסתבר דדוקא התם לענין בעלים דעבד כיון דמיקני ליה לבעל הפרה מיקרי בבעלים אבל לענין שליחות בעלמא לא מסתבר וכן מוכח בתוס' קידושין ריש הא"מ ד"ה ודילמא דהוכיחו דיש שליחות אפי' במידי דל"ל שותפות בגוי' מהך דהכא דמשמע מדאמר גדי שלי וטלה שלו דהטלה לרבו לחוד ואפ"ה הוי שליח ואי איתא דה"נ שייך הך סברא דיד עבד כיד רבו לא פשיט מידי וע"כ דבעלמא לא שייך לחלק כך ונראה דהתו' הוכיחו כן מסוגיא דסו"פ שתי מדות דתני ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו לענין סמיכה ואמר דצריכי דאי תני עבדו דלאו בר מצוה כו'. ולא אצריך נמי להיפך דהו"א דווקא שלוחו אבל עבד ידו כיד רבו כדאמר גבי בעלים וע"כ דדווקא התם שייך הסברא דתלי לענין קנין ודו"ק. ומיהו מש"כ דמשמע מדאמר גדי שלי וטלה שלו דאין לו חלק בטלה צ"ע דמה משמע שייך כאן דפשוט כיון דיש לו פסח אחר אין אדם אוכל שני פסחים. וכדתנן התם בעבד של שני שותפין דהיכא דקפדי אינו אוכל בשניהם וע"כ משום שאסור לאכול שני פסחים] וא"כ ע"כ דבהקדש שבחובה יכול להקדיש ע"י שליח וטעמא נראה דזה הוי כמו תרומה כיון דחובה עליו יכול לעשות שליח ולא שייך כאן מילי ודבריהן אינן אמורים אלא בהקדש נדבה וא"כ לא קשה מידי כיון דמצינו שליחות בהקדש תו יכול להתנות אף בכל הקדשות וכי היכי דאמר בכתובות שם לענין קידושי ביאה דאיתקוש הויות להדדי והתם דעניני קדושין חלוקין הן איצטריך להך סברא דאיתקוש אבל הקדש דד"א ממש הם כל עניני הקדש פשוט דלא צריך יש שליחות בהך מלתא גופא ועדיף טפי מאיתקוש וא"כ מה שהקשינו לענין הפקר נמי לק"מ דאו דהוי בכלל הקדש או בשאר מתנות דיכול לעשות שליח ומש"ה יכול להתנות אף בהפקר וז"ב ועי' חי' הרמב"ן (ב"ב ר"פ מי שמת) דאינו יכול לעשות שליח לנדור עבורו וכן מוכח דברי התו' נזיר (די"ב) ובש"מ שם דא"י לעשות שליח לקבל עליו נזירות עבורו ולכאורה דלשי' כל הני פו' גם כן דאינו עושה שליח להקדש ומ"מ אינה ראי' גמורה דהתם להתחייב על גופו ודאי הוה מילי בעלמא ולענ"ד גם בהדיוט י"ל דאינו יכול לעשות שליח להתחייב לחבירו עבורו וראי' לדבר דגבי הרשאה בב"ק ד"ע בעי מדינא באופן שיכול להקנות לי' להמורשה ולא שליחות וצ"ע שם אבל להקדיש י"ל דמודה הרמב"ן והתוס' נזיר דיכול להקדיש עי"ש דהוה כמוסר חפץ לחבירו ליתן לחבירו והמקבל קנה לה בעצמו בקנין המועיל והשליח לא עשה מעשה כלל ואפ"ה פשוט בסוף פ"ק דגיטין ובכ"ד דקנה חבירו דעיקר השליחות להרשות עליו וה"נ אמירה לגבוה הוה כמסירה להדיוט ובאמת צ''ע לענ''ד טעם המהרי"ט למה קרי לה מילי בעלמא וצ"ל דמ"מ כיון דההקדש אינו קונה אלא באמירתו מיקרי מילי בעלמא אבל עכ"פ נראה ברור דמדברי כל הני פו' אין ראיה לדינו של מהרי"ט

שוב ראיתי בדברי הנוב"י מ"ב (סקמ"ז) בתשובה מבן המחבר דהאריך שם לענין נדרים ושבועות והביא דברי המהרי"ט ותמה עליו על מש"כ דמילי לא מימסרי לשליח דהא גבי גט התם לא אמרינן אלא דאין שליח ראשון עושה שליח שני אבל שליחות נתפס אפי' במילי ועוד דגבי הפרת נדרים פליגי תנאי אי יכול לעשות שליח משום מיעוטא דקרא הא בלא"ה אפי' הוה מילי בעלמא יכול לעשות שליח והנה לענין שו"נ הארכתי בעזה"י במקום אחר ומה שתמה על המהרי"ט דהא בגט אינו אלא דשליח ראשון אינו עושה שליח אחר נראה סברת המהרי"ט דבאמת קיימא לן בכ"ד דשליח עושה שליח ולא מצינו חילוק בין שליח ראשון לשליח שני ועוד נראה דע"כ צ"ל דחד מלתא היא דהא לא ילפינן בקידושין דשע"ש אלא בגירושין ובפסח וקדשים ליכא קרא וערשב"ם ב"ב (פ"א) גבי בצרן ושיגרן ביד שליח ומת כו' דפי' או שמת ומינה שליח אחר תחתיו וכיון דכתב בקרא והבאת ודאי צריך שליחות להבאה ואפ"ה שע"ש וע"כ דאף דמעיקרא לענין עיקר השליחות צריך קרא אחרינא לקדשים ולא ילפי מגירושין מ"מ השתא דכבר איתרבי שליחות בקדשים ומצינו בגירושין דאיתרבי דשע"ש אמרינן דג"מ בעלמא הוא וכל דין שליחות איתרבי בקדשים וכה"ג כתבו התוס' בחולין (ל"ו) בד"ה חד במת דאף דאיצטריך תרי קראי לענין הכשר למחוברין ותלושין ובמת לא כתיב אלא חד קרא ומת משרץ לא ילפינן דהא איצטריך קרא אחרינא לדין הכשר במת מ"מ כיון דכבר גלי קרא הכשר במת תו לא הוה אלא ג"מ דכל דין הכשר אתרבי ע"ש וה"נ כל דין שליחות איתרבי ושליח ראשון ושני חד הוא וז"ב וא"כ כיון שאין אנו מחלקין בין שליח ראשון לשני ע"כ הא דאמרינן דמילי לא מימסרי לשליח אין החסרון ע"כ אך משום השליח השני אבל לראשון מימסרי דזה מוכח ע"כ שא"א לחלק ביניהם וכמש"נ אלא דהיכי דעושה שליח לגרש הא לא הוה מילי דהא נתינת הגט מעשה הוא וכ"ש כתיבת הגט בשליח לכותבו אבל היכא דאינו עושה השליח אלא לומר לפלוני הא הוה מילי בעלמא לענין שליח הראשון ואינו נעשה שליח על האמירה אל זה דאין שליחות נתפס על מילי ואף דרש"י בגיטין (כ"ט) כתב דאינן חוזרין ונמסרין לאחר עיקר הכונה דאין הראשון נעשה כבעלים להיות חוזר ומוסרם וז"ב

ומה שהקשה מהפרת נדרים דאפי' מאן דס"ל דאינו עושה שליח להפרה איצטריך קרא להכי דאינו יכול לעשות שליח ואי איתא ת"ל דהוי מילי בעלמא לענ"ד י"ל כיון דבהפרה גופא קיי"ל דאינו יכול לעשות שליח י"ל דהתם גופא ה"ט משו' דהוה מילי בעלמא ולא מימסרי לשליח ומהתם הוא דילפינן לה ומש"ה התם גופי' איצטרי' קרא להכי ואע"ג דהתו' ר"פ מצות חליצה ד"ה וקראו לו כתבו דהפרת נדרים וסמיכה ומדידת עגלה ערופה וקריאת ב"ד ליבם דהתם דממעטינן שליח בכל הנהו הוי כש"כ הבאיה כאחד ואין מלמדין ע"ש מ"מ כבר ביארתי במ"א דאף דאין מלמדין היינו למילתא אחריני אבל באותו הדבר גופא מלמדין וז"ב. ואי"ל דאכתי קריאת היבם דנ"ל התם מקרא יתירא