בכורי יוסף לו

ולא קידם חייב דאינו אונס וא"כ בטלה האומדנא ומה שאסר ליתן לה נדן ג"כ הוה מהך טעמא דהרי יש בידו לכופה בדבר זה ולפי דברינו אף כשהבת מתחייבת בעצמה דבכה"ג ליכא אומדנא כ"כ דהאב מתחייב בנשואין כיון דהבת מתחייבת בעצמה מ"מ כיון דאם נותן לה נדן הרי מסייע בזה ידי עוברי עבירה ואסור בלא"ה ליתן לה נדן א"כ אין כאן אומדנא דמוכח לפוטרו מחיוב הנתינות ומ"מ צ"ע כשכתב לשון ליתן נדן לבתו אפשר שלא נתחייב כלל רק ליתן לבתו וכשאינה מתרצית אין כאן חיוב כלל ואין אנו צריכין כלל לאומדנא. וגם בדברי הח"ס אפשר לפרש דאינו אלא הוכחה שהוא מדעתו וצ"ע ובאמת קשה הדבר מאוד לחתוך הדין באומדנות הללו כיון דתלוי באיסור חרם ואפשר דבחרם אין הולכין אחר אומדנא אלא במוכח טובא כעין מכר ומש"כ הנוב"י בפס' יש אומדנא על ההתקשרות גם החרם נפקע כמש"כ הרמ"א במי שנשבע לפרוע חובו ומחל לו החוב גם השבועה בטילה דלא נשבע אלא כ"ז שיהא חייב ע"ש ולענ"ד יש לדון בדבר דהנה בסס"ז הקשה דבחו"מ משמע דבמחילה מהני וביו"ד סרכ"ח משמע דצ"ל דוקא הריני כאלו נתקבלתי וע"ש שנדחק בזה ולענ"ד בפשוט דהתם שלא נשבע בשעת ההתחייבות אלא אח"כ להבטיחו על החוב לא נתכוין אלא על חיוב החוב:

אבל ביו"ד הא איירי שרצה לאלם ההתחייבות בחומר שבועה וכ"ז שאינו אומר הריני כאלו התקבלתי אינו נפטר מהתחייבות השבועה וכעין סברא זו בסמ"ע שם ס"ק כ"ב ע"ש ולפ"ז גם לענין זה י"ל דהא בתנאים כוונתנו לאל ההתחייבות בחיוב שבועה ואף דהוה אומדנא לענין סתם התקשרו' לענין שבועה צרי' הוכחה טפי לפי דברי הפו' וצע"ג:

יא ולענין סבלונות הנה זה פשוט דהחוזר חייב להחזיר הכל אפי' מאכל ומשקה ששלחו לו ואפילו צד השני ואכל סעודת חתן דקיי"ל בלאחר אירוסין דעשוין לבלות לא הדרי מ"מ הובא באה"ע ס"ל דבשדוכין דעת הפו' דל"מ אכל סעודת חתן ובכה"ג לא מחלי כלל וע"פ סברא זו נראה לי דגם הרמב"ם דסבר לאחר אירוסין אפי' לא אכל הוה עשוין לבלות מתנה מ"מ בשידוכין נם הרמב"ם יודה דלא מחל כלל וחוזר הכל ומבואר שם דכ"ז אין נ"מ בין סבלונות ששלח הוא לשלחה היא אמנם הב"ח בסמ"ט שם כ' דסבלונות ששלחה איהי י"ל דהוה משו' איקרובי דעתא לגמרי לשם מתנה והביא שכן דעת הרא"מ בשם האו"ז וכ' דלא מפקינן מהמוחזק ולכאורה יש לנו לסמוך עליו וגם יש לצרף דעת הי"א בשו"ע שם דגם בשידוכין מהני אכל וא"כ לשי' הרמב"ם גם בלא אכל בעשוין לבלות מיהו לא הדרי והנה הרשב"א כת' דאף דבכתובות דמ"ז מחלקינן הנ"מ מדידי' לדידה אבל מדידה לדידיה משום איקרובי דעתא מ"מ התם גופא לא קיי"ל להלכה כן כו' ולכאורה צ"ע דמ"מ כיון דמצינו חילוק זה בש"ס מנלן כאן ללמוד דין סבלונות ששלחה היא מסבלונות ששלח הוא אבל באמת י"ל דהוא מוכרח דהא ע"כ צ"ל דכאן הוה אומדנא טפי שלא נתן אלא ע"מ לכונסה דאל"כ רבנן דפליגי אראב"ע בכתובות שם וסברי דגובה את הכל ע"כ פליגי אמתני' דסברי דהסבלונות חוזרין וא"כ הו"ל למימר כדרך הש"ס בכל מקום מתני' מני ראב"ע היא. וע"כ צ"ל דסבלונות הוה אומדנא טפי ויש להסביר הטעם בכמה גווני וא"כ כיון דאפי' באומדנא דהתם קיי"ל דאפי' מדידה לדידיה הוה אומדנא כ"ש באומדנא דסבלונות דאלים טפי דאית לן לומר אפי' דידה ומ"מ דעת הב"ח דבסבלונות יש סברא יותר דמדידה הוה מחילה לגמרי דבשלמא לדידה י"ל דשולח לה כד' להתקשט אבל לנברא לא שייך תכשיטין וא"כ לא שייך הוכחתנו דנהי דהתם הוה אומדנא טפי גבי מדידיה לדידה מ"מ במדידה לדידיה יש כאן סברא יותר דהוה מחילה טפי ומש"ה הוה כאן מחילה במדידה לדידיה אף דבכתובות שם קיי"ל דלא הוה מחילה אפי' מדידה לדידיה ואפשר דהמוחזק יכול לטעון קים לי וצ"ע

והנה לכאורה כשהבת אינה מתרצית והאב טוען שהוא אנוס נהי דמספק אין אנו יכולין לחייבו בקנס מ"מ י"ל דלענין הסבלונות הוה כא"י אם נתחייבתי דהא חיוב הסבלונות אינו נולד אלא משעה שחוזרין ואם הוא ברצון יש לו כננדו חיוב הקנס וא"כ הוה כא"י אם נתחייבתי ולא הוה כא"י אם פרעתיך כיון דאין החיוב בברור אפי' שעה אחת וראיה לדבר מההיא דעשה לי שירים ונזמים וטבעות ואקדש אני לך דב"ק (צ"ט) ובקידושין דאי אין לשכירות אלא לבסוף מקודשת ולא הוה מקדש במלוה וחזינן כיון דבאין כאחת אין כאן שעת מלוה שעה אחת וא"כ ה"נ הוה כא"י אם נתחייבתי אבל באמת נראה דהחיוב תיכף משעת נתינה דהא בעי בב"ב שם שבח סבלונות מהו כיון דאי איתא בעינא בעינא בעי למהדר ברשותייהו קאי א"ד כיון דאלו מגנב דמי בעי לשלומי כדידיה דמי כו' ואי עד השתא הוה ברשותו הוה כהקנה לל"י דהשבח ללוקח וע"כ דהשתא איגלאי מילתא דמעיקרא הוה הלואה וא"כ צ"ע אי הוה כא"י אם נתחייבתי אבל יש לדון כאן מט"א דהוה לא הוה ליה למידע ודעת הפו' דבכי ה"נ אפי' א"י אם פרעתיך פטור וצריכין אנו לבאר בזה הנה המל"מ בפ"ד משאלה ופקדון כת' בפשיטות דפעור וכ' ראיה מב"מ (צ"ז) גבי שאלה היום ושכרה למחר דאמרינן שם זה אומר שאולה וזה א"י חייב ופריך לימא תהוי תיובתא דר"נ ור"י ומוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם ות"ל דהחיוב ודאי וא"י אם החזיר וע"כ משום דלא הו"ל למידע ע"ש ולענ"ד הוא תמוה דהא שיטת התו' דבלא הו"ל למידע נם לר"ה ולר"י פטור וע"כ דהתם הו"ל למידע ואפשר לומר דבהו"ל למידע נחתינן חד דרגא ולר"ה ור"י דמחייב התם בא"י אם נהחייבתי בהו"ל למידע מחייב בא"י אם פרעתיך אפילו בלא הו"ל למידע אבל לר"נ ור"י דפטרי התם אפי' הו"ל למידע בלא הו"ל למידע אית לן למיפטר אפי' א"י אם פרעתיך אבל הוא דחוק וכבר כ' שם התוס' בעצמם ד"ה והלה דאע"ג דמסר לו שתי פרות וא"י אם החזיר מ"מ כיון דמחזיר אחת הוה כא"י אם הלויתני וכן בשאלה היום ושכרה למחר כשא"י אם מתה בעודה שאולה ע"ש נראה בפירוש דבריהם כיון דמעיקרא הוה שתי פרות לפנינו נקבע הספק מתחילה כעין ההיא דכריתות (דף י"ח) נבי חתיכה אחת משתי חתיכות ע"ש וצ"ע בפירוש דבריהם אבל עכ"פ אין ראיה מכאן: והתומים סע"ה הביא ראי' מב"ק (קי"ח) דפריך לר"ה ור"י מהא דתנן א"י אם הלויתני פטור ופריך ה"ד אי דלא תבעי ליה רישא בא"י אם פרעתי נמי כו' ולשיטת התוס' דבלא הו"ל למידע גם לר"ה ור"י פטור לוקי בלא הו"ל למידע ובא"י אם פרעתיך חייב אפי' בכה"ג וע"כ דבלא הו"ל למידע גם בא"י אם פרעתיך פטור והנה מלבד דהוא דחוק באוקימתא דמתני' י"ל דלא משני הכי דמ"מ תיקשי לאביי דכתבו התוס' בכ"ד דלדידי' אפי' לא הו"ל למידע חייב אבל הביא שם ראיה נכונה מלשון הבעה"ת דכ' דביורשין א"י אם פרעתיך פטור דלא הו"ל למידע מיהו לשון הטור בסע"ה משום דטענינן ליורש ומשמע באמת דווקא ם