בכורי יוסף לג

די"ל בפשוט דהא כ' התוס' שם דר"י מודה דהוה נדר טעות ולא הוה אלא משום קדושת השם אלא דאי ברבים יש לו הפרה לא שייך קדוה"ש וא"כ איש דמשום דעתם פשוט דלא שייך קדוה"ש כיון דהי' בטעות וכן י"ל דלא שייך משום כ''ב אבל הא דחל ע"י שליח שפיר י"ל משום כ"ב וגם המהרא"י לא למד ממנה אלא לענין דין זה דנעשה בין שנים וכדין כ"ב אבל שבועת איסור שפיר מודה לכל הפו' דא"א ע"י שליח ולענין כ"ב יודו כל הפו' לשי' המהרא"י ולענין תנאים של שידוכין דהוה ודאי כ"ב אפשר דיש להחמיר כדברי המהרא''י אפי' ע"י שליח וכ"ש ע"י כתיבה ולענ"ד יש פנים לזה בדברי הראשונים לענין ת"כ יעו"ש אמנם הנוב"י כ' לבעל חרם של שידוכין משום שנכתב שם בלשון התנאים דמקבלין עליהן ועל ב"כ וא"א להשביע את הנולדים והוה כנדר שבעל מקצתו יעו"ש מבואר דלא ס"ל האי סברא ע"כ איני אומר אלא כמעורר לברר הדבר למי שדעתו רחבה וה' ילמדנו דרך תבונות

אמנם כ''ז שאנו צריכין לשבועה ע"י שליח דווקא כשלא חתמו תחתיו אבל כשחתמו תחתיו פשוט לענ"ד דהוה כהדירו חבירו וקבל הדברים דמבואר ביו"ד סר"ע דהוה נדר וה"נ אי שבועה בכתב הוה שבועה החתימה פשוט דהוה כקבל הדברים ותמהני דהגאון נוב"י כתב דחתימה לא הוה ככתב בעצמו ולא זכיתי לירד לסוף ד"ק ובנקרא לפניהם וקבלו הדברים פשוט דאין אנו צריכין ג"כ לשבועה בכתב אלא הוה כקבל בחרם בפה ממש מיהו כ"ז בשכתוב לשון ומקבלים הצדדים כו' אבל כ' קיבלו כבר פשוט בדברי הפו' דאינו אלא הודאה שקיבלו ומהני אמתלא שלא קיבלו אבל הח"ס יו"ד (סר"כ) כ' דזה דווקא בשטר העומד לראי' אבל בשער שנעשה סיפור דברים בין הצדדים שרגיל שאינו נגמר אלא בכתב זה גופה הוה לשון קבלת שבועה ע"ש וה"ה לענין תנאים של שידוכין ודו"ק:

עוד יש בזה לדון מדברי הד"מ שהביא באה"ע סי' נ' מהג"מ פרק החולץ שיש חרם הקדמונים שלא לבטל שידוכין ע"ש והנה הע"ז יו"ד סוף סי' רל"ו כ' בשם המהרי"ו דבזמנינו אין פוצה פה שנוגע בחרם הקדמונים ע"ש ולכאורה הוא תימה שהרי הרמ"א ז"ל הוה בתראי טפי והביאו לחרם זה אבל נראה לפי שמסיק הע"ז שם דעתה שכותבין והקנס לא יפטור החרם צ"ע בדבר שמשמע שמקבלין חרם מחדש זולת חרם הקדמונים ע"ש. ונראה פשוט דאף שאין בלשון זה קבלת חרם מ"מ גלי דעתייהו דסמכי אחרם קדמונים וכן מוכח ע"כ דהך חרם שמזכירין מקודם כוונתנו על חרם הקדמונים דהא בזמנינו כותבין אח"כ וכ"ז קיבלו בש"ד וח"ח כו' וע"כ דחרם שכ' מעיקרא היינו חרם הקדמונים וזה פשוט והנוב"י השיא לדעת הט"ז לקבלת חרם חדש ממש. ואף זה לא קיים דקיי"ל חרם בכתב לא הוה חרם. ולענ"ד נראה כמש"כ ומש"ה נמי המהרי"ו לא חש לחרם זה לפי שבזמנו לא היו כותבין והחרם לא יפטור כו' אבל בזמן הרמ"א כבר היו כותבין זה ומש"ה הביאו לחרם זה לדינא:

עוד סמך על דברי הסמ"ע בסי' רמ"ה שכ' דאפי' כותבין והקנס לא יפטור להחרם לא חיישינן לחרם כיון דאין מקבלין חרם בפירוש אלא בק"ס והקנין בעל לענין עיקר הנתינה בטל לענין חרם ע"ש אבל לענ"ד גוף דברי הסמ"ע צריך ביאור דמה ענין הקנין על הנתינה לענין החרם דכי משום דאינו קנין לענין הנתינה לא הוה קבלה על החרם והרי אפי' בנדר שבטל מקצתו בטל כולו איצטריך מיעועא להכי מקרא כדאיתא בריש נדרים ע"ש ומנלן דבכה"ג מתבעל החרם. ע"כ נלענ"ד דטעם דברי הסמ"ע משום נדר טעות כמו דקיי"ל לענין יורשים שחלקו ונמצא שדה אחת שאינה שלהם דבעל כל החלוקה וה"ה הכא כיון דעיקר ההתקשרות שלהם תלי בהנתינות וסברי דהוה קנין וכיון דהוה טעות בהנתינה ולא הוה קנין בטל ההתקשרות וליכא בין חרם שמקבלים בעצמם בין חרם הקדמונים דגוף ההתקשרות הוה בטעות וצ"ע בלשון הסמ"ע אבל עכ"פ נלענ"ד ברור דהאידנא שכותבין על הצדדין לשון התחייבות ובזה הקנין ודאי קיים על ההתחייבות קיים ג"כ לענין החרם וכל לשון הסמ"ע שם סובב על קנין אתן בלא התחייבות דלא הוה כלום אבל בהתחייבות הקנין קיים ג"כ לענין ההתחייבות וקיים לענין החרם. והכי דייני רבנן קשישאי בספרי שו"ת דיש חרם במבטל שידוכין וז"ב (ז) ולענין חיוב הקנס מבואר ברמ"א חו"מ (סר"ז) ואה"ע (ס"נ) דלא הוה אסמכתא דהוה לא גזים דהכל ראוי להתחייב משום הבושה וכיון דלא גזים ובידו לא הוה אסמכתא וזה שי' התוס' בכ"ד והרא"ש פרק ד"נ (סי' יו"ד) והג"א פא"נ (סכ"ט) ועוד הרבה פו' טעם ב' כ' התוס' בב"מ (ס"ו) ד"ה ומניומי דהוה כסעימותא כיון דכל העולם נוהגין בו ע"ש. טעם שלישי כ' התוס' פרק ד"נ (דכ"ו) ד"ה והלכתא דהוה כקנו מיני' בב"ד חשוב לפי שנוהגין לקבץ הרבה אנשים בשעת שידוכין וכ"כ הג"א בשבת פרק ב"מ (סי"ט) ד"ה שני ב"א ע"ש עוד עלה בידנו טעם רביעי בביאור שי' ר"ת ונבאר הדברים בעזה"י הנה הרמ"א בחו"מ שם סוף סעיף י"ז הביא שי' ר"ת בלשון זה וי"א הא דמשחק בקוביא לא הוה אסמכתא מטעם דמאחר ששניהם מתנין כו' אגב דבעי למיקני גמר ומקנה ודווקא דאין בידן ג"כ אבל בידן לא כמש"כ גבי עירבון ונרשם מרדכי בשם ר"ת ולכאורה לפי"ז קנס של שידוכין עדיין הוה אסמכתא וכ"כ הסמ"ע (סקל"ה) והוא תמוה דבמרדכי שם כ' בהדי' דלפי"ז קנסות של שידוכין קונה ע"ש עו"ק דהיכי נחלק לשי' ר"ת דדווקא לאו בידו לא הוה אסמכתא ובידו גרע טפי והרי כל עיקר סברת ר"ת זו משום דהקשה על פירש"י בסנהדרין (כ"ד) גבי משחק בקוביא דאמרינן שם כל כה"ג לאו אסמכתא ופירש"י דהיינו משום דלאו בידו והקשה עליו דבב"מ (ע"ד) אמרינן איפכא דכל שלאו בידו הוה טפי אסמכתא ופי' ר"ת דכל כה"ג היינו לפי ששניהן מתנין ואגב דבעי למיקני גמר ומקנה וא"כ היכי אנו נהדר נימא לשיטתו תו דלאו בידו עדיף טפי ובאמת הוכחת רמ"א מעירבון הקשו שם התוס' בסנהדרין ואינו מבואר תי' על זה ובב"מ (ע"ד) ד"ה הכא לאו בידו הוסיפו להקשות עליו דאי סברת הש"ס בסנהדרין שם דמש"ה לא הוה אסמכתא דאגב דבעי למיקני גמר ומקנה א"כ היכי מדמה במסקנא ההוא ר"י משום ר"ט היא דאמר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה ולדידי' אפי' בכה"ג הוה אסמכתא והא גבי נזירות לא שייך כלל הך סברא וכ' אח"כ ושוב חזר בו ר"ת והגי' בעצמו בספר הישר גבי עובדא דשני אנשים שהמרו זא"ז בהקנו זה לזה כו' ודבריהם מוכיחים דבזה נתיישב הקו' שהקשו עליו.