בכורי יוסף לב

כנ"ל והקשה בקו' התוס' דמאי עדיפא להו הך טעמא דא"א ע"י שליח דאית בי' פלוגתא ביבמות (נ"ג) ובתירוצם הקשה דאכתי תקשה הך דקונם רחיצת עולם עלי אם ארחץ ורחיצתו א"א ע"י שליח ואפ"ה יש בו תנאי: והנה מש"כ דהוה פלוגתא לפי דבריו טפי הו"ל להקשות דהא רבינא גופא סבר ביבמות שם דיש תנאי בחליצה אף דא"א לקיים ע"י שליח אבל באמת כ"כ התוס' שם ד"ה רבינא דלענין דינא לא פליגי ולכו"ע אין תנאי אלא לענין מאמר אי יש קצת זיקה ע"ש ועוד דהתו' מקשו לקושטא דמילתא דודאי קיי"ל דיש תנאי בנזיר דבנזיר י"ב תנן הריני נזיר לכשיהי' לי בן ומיהו התם לכשיהי' אינו תנאי וכדמוכח דברי הראב"ד גבי הבו לי' ד' מאה זוזי ולינסוב ברתי' (בביצה) אבל בדי"ט תנן גבי הילני המלכה ה"נ ז' שנים אם יבא בני מן המלחמה ואם הוה תנאי גמור כמו אם יעברו ב"ג וב"ר וש"מ דיש תנאי בנזיר וכן יש להוכיח מכ"ד והקשו שפיר ומה שהקשה על תירוצם מקונם רחיצת עולם כו' הנה אמרינן בכתובות שם דבביאה נמי יש תנאי משום דאיתקוש הויות להדדי וכיון דקדושי כסף ושטר אפשר ע"י שליח גם ביאה מיקרי אפשר לקיים ע"י שליח וה"נ נדרים ונזירות אמרינן בריש נדרים דאיתקיש נדרים לנזירות גבי ידות ע"ש ותמהני מש"כ בנוב"י מ"ב בסי' קמ"ו מבן המחבר דנדרים לא אשכחן דאיתקוש לנזירות דלא כמפורש בש"ס נדרים בהדיא וא"כ אף נדרים א"א לקיים ע"י שליח כיון דנזירות אפשר בשליח כמש"כ התו' מיקרי גם נדרים אפשר לקיים ע"י שליח ועוד דאיכא גדרים גופה דאפשר לקיים כגון נדרי הקדש ועדיף טפי מכסף וביאה וא"כ ג"כ אין ראי' מזה לענין שבועה ודו"ק

והנה בתשובה הנ"ל הביא ראי' לחזק דעת אביו דיש שליח לשבועה משבועות (ל"ד) דאמר דר"ש יליף דשוגג כמזיד בשביעת הפקדון ממעילה ופריך וליגמור מעדות ומשני מסתברא ממעילה איכא למילף שכן מעילה בכל נהנה בקבוע חומש ואשם אדרבה מעדות הו"ל למילף שכן חטא הדיוט בשבועה תבעי' וכפרי' ואואין הנך נפישן דתביעה וכפירה חדא ואי אין שליח בשבועה איכא עוד חדא דדמי לעדות ולא למעילה דבמעילה קיי"ל דיש שליח ובשבועה אין שליח וכן בעדות עד מפי עד פסול ע"ש ולענ"ד זה תימה דנהי דמספקינן במחייב עצמו בשבועה דאפשר דמהני ע"י שליח מ"מ שבועת הפקדון ודאי ל"מ ע"י שליח כלל דאי נשבע בשקר א"כ אין שליח לדבר עבירה ולא מיבעיא לשי' הפו' דאפי' בשוגג אין שליח לד"ע דודאי לא שייך שליח כלל ואפי' לשי' התו' בב"ק (ע"ט) ד"ה נתנו לבכורות בנו דבשוגג יש שליח וא"כ אפשר אם השולח א"י הוה שפיר שליח הא מ"מ קיי"ל דאין אדם מחויב להאמין אפי' בשבועה אלא מי שהאמינו תחילה ועסק עמו אבל השליח הזה לא עסק עמו כלל. וא"כ אינו מחויב להאמינו דילמא השליח מזיד הוא ולא הוה שליח ועוד נראה דשבועה שלעבר לא שייך שליח כלל כמו מצות שבגופו ובהדיא אמרינן בירושלמי ר"פ כה"ג הנ"ל הגע עצמך הרי שנתחייב כה"ג שבועה וכי ישבע אנטלר הרי דשבועה שלעבר לא שייך כלל ע"י שליח וזה ברור ומה שהקשה דא"כ איכא חדא דדמי לעדות טפי ממעילה הנה לפי מש"כ דשבועה שלעבר הוה כמצות שבגופו ולא שייך שליח א"כ י"ל דמעילה נמי בכה"ג אין שליח וכמו שכתבו התוס' בקידושין (מ"ג ד"ה) לא מצינו דהיכי שאמר לו התחמם בגיזי עולה או הושיט ידך לכר שמן של הקדש גם במעילה אין שליח דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב דהוה דבר שבגופו עוי"ל בפשוט דזה הוה בכלל מה שחשיב הש"ס דדמי לעדות בענין בשבועה דהיינו נמי טעמא דאין שליח לפי שהוא בשבועה והוה דיבורא בעלמא ואין שליח ותדע דלא חשיב הא גופה ששניהם מביאין קרבן על הדיבור בעלמא משא"כ מעילה דהוה מעשה או שלו או של שלוחו ואין לדחוק דשבועת הפקדון חשיב ג"כ מעשה לפי שקבל פקדונו דהא הקרבן הוי על השבועה ולא על הכפירה וע"כ דזה הכל נכלל במה שאמר בשבועה ודו"ק וא"כ אין ראי' לסברת הנוב"י גם הוכחתו נדחית מדברי הש"מ והתוס' נזיר וכל הראשונים ס"ל דאין שליח והרב ז"ל לא הביאם כלל ובודאי כותייהו נקטינן

אמנם הביא שם דברי המהרא"י ז"ל במי שעשה מורשה לדון בשבילו וקבל המורשה בחרם שיבא לזמן פלוני דיש ללמוד מהא דגבעונים דכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה הרי שנתחייבו ישראל לקיים שבועת הנשיאים דהוו כשלוחם וה"ה כ"א ע"י שלוחו ע"ש ולכאורה דבריו כנגד כל הני פו' ובאמת גוף ראייתו תמוה ג"כ דהא התם נשאר האיסור לדורות והסכמות הראשונים דא"א להשביע הנולדים כלל וע"כ דהתם משום חרמי ציבור דכ' הפו' דחל על זרעם. וכבר האריך בזה הנוב"י גופי' במ"ב (סקמ"ו) ע"ש וליישב דברי רבינו המהרא"י נראה דהנה יש להבין בסוטה (ד"י) דדריש והוא יחל להושיע את ישראל הוחלה שבועתו של אבימלך. מבואר דנתחייבו ישראל לקיים שבועתו של אברהם אבינו ג"כ ודוחק לומר דהתם ג"כ מדין קבלת אבות וכדאמרינן אברהם כיון דאתו מיני' רבים כרבים דמי ועוד דהרי השביע אברהם לאבימלך ג"כ וב"נ ודאי אינו מצווה כלל על השבועה כמש"כ התוס' נזיר (דס"א) דעובד כוכבים אינו בבל יחל ע"ש וכן מוכח בכ"ד ועוד דלא חשיב לה בשבע מצות ב"נ. ע"כ נלענ"ד דכריתות ברית בין שנים בשבועה עדיף טפי וזה איתא אפי' בב"נ והוה בכלל דינים וזה חל אפי' על זרעו ואין להקשות דהא קיי"ל נשבע ליתן מתנה לחבירו ומת אין היורשים חייבים לקיים שבועת אבירם התם בשלא קבל על זרעו אבל קיבל על זרעו חל על זרעו וכ"ש שחל על אדם ע"י שלוחו ולפי"ז נאמר ג"כ דבשבועת הגבעונים ג"כ בשביל כריתות ברית חלה השבועה וכדמשמע בגיטין (מ"ו) דדין שבועה גמור הוה התם דיליף מינה לנדר שהודר ברבים ואלו חרמי ציבור מבואר בהדיא בפו' דיש לו הפרה אפי' ברבים והנוב"י נדחק בזה דתרוייהו הוו התם דהנשיאים נשבעו שיגזרו לרבים וזה דוחק דבקרא כתיב סתמא דב"י נשבעו להם ואין להקשות דא"כ היכי יליף לנדר שהודר ברבים דילמא משום כריתות ברית דחמיר נראה פשוט דהתם יליף מדתלי קרא בלשון העדה כדכתיב כי נשבעו להם נשיאי העדה משמע בשביל שהי' עדה וה"נ יליף מינה ר"י דרבים דווקא עשרה אלא דר"נ ס"ל דעדה דכאן לא נראו להם לחכמים דוקא עשרה ובזה יש ליישב מה שהקשו הפו' דדילמא התם משום דנדרו על דעת הגבעונים וקיי"ל דנדר על דעת חבירו אין מתירין בלא דעתו לכתחילה מיהו,. ולענ"ד א"ש דקרא תלי בהדיא לפי שהיו רבים ואין להקשות דלמה באמת לא קפדינן משום דעת חבירו