בכורי יוסף לא

כתיבה מסוגיא דשבועות שם דאמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים מיתיבי מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב עולות ומשני ש"ה דכתיב כל נדיב לב כו' ונגמור מיני' הוה תרומה וקדשים ש"כ הבאים כאחד וא"מ ולמ"ד מלמדים חולין מקדשים לא ילפינן והנה התוס' ד"ה משום כ' דבתרומה כתיב ונחשב לכם תרומתכם דניטלת במחשבה ואף דתרומה הוה חול אצל קדשים וחולין מקדשים לא ילפינן מ"מ קדשים נילפי מיני' הלכך הוה ש"כ ובקו' פי' תרומת המשכן כו' והנה ד"ק תמוהין לענ"ד דהא השתא דקאי למ"ד משום ש"כ ע"כ סבר דילפינן חולין מקדשי' ומש"ה צריך מיעוטא כדפריך וניגמור ולמ"ד מלמדין הוא דמסקינן דחולין מקדשי' לא ילפינן ובעיקר הדבר אף דבכ"ד קיי"ל בפשיטות דחולין מקדשים לא ילפינן פריך הכא ונגמור מיניה ולמ"ד אין מלמדין איצטריך ש"כ למעוטי כבר כ' במ"א דהכא שאני כיון דכ' נדרי הקדש וכתיב נדרים סתם אלא דאין אנו יודעין אי גמר בלבו הוה נדר שפיר ילפינן והבאתי לזה ראיות נכונות וכן צ"ל ע"כ לפירש"י דפי' תרומה תרומת המשכן. א"כ היכי חשיב להו שני כתובים הא בהדיא אית לי' לשמואל במנחות (י"ט) דדורות משעה לא ילפינן. וגבי שעיר נחשון לסמיכה (שם נ"ו) אמר דשעה מדורות לא ילפינן וה"נ אמרינן בכ"ד וא"כ תרוייהו לא ילפי מהדדי וע"כ דס"ל דזה ג"מ ור"י דסבר מלמדין ע"כ פליג בהא. והנה אנן דקיי"ל כמ"ד א"מ דהכי סתמא. דהש"ס בכ"ד ובר"פ א"ע גבי טכ"ע ע"ש וא"כ לכאורה בפשוט י"ל דהא אפי' בגמר בלבו הוה ס"ד למילף מקדשים אלא דמעטי' קרא וא"כ לא מצינו מיעוט אלא להרהור. אבל כתיבה דעכ"פ עדיפא מהרהור דהא הגדה הוה בודאי ונהי דאינה כדיבור מ"מ עדיפא מהרהור ולא אשכחן דאיתמעט בשבועה ושפיר הוה שבועה בכתיבה מיהו זה יש לדחות לפי דברינו דדווקא מעיקרא דלא הוה מיעוטא הוה חשיב ג"מ אבל השתא דלענין הרהור הוה מיעוט ול"ד לקדשים ע"כ תו א"א למילף מקדשים לענין כתיבה דאיכא למפרך דמה לקדשים שכן ישנן בהרהור אבל לפי מה דכ' התוס' בקידושין (דל"ה) גבי סוגיא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות בד"ה אלא למ"ד כו' דכיון דאין מלמדין הוי מיעוטא דדווקא הני חייבות אבל מ"ע שהז"ג פטורות ע"ש וכיון דהוה כמיעוט גמור א"כ הא איכא למילף מינה גופה דמדאיצטריך קרא למעט הרהור בכ"ד ש"מ דהא כתיבה דעדיפא עכ"פ מהרהור הוה שבועה ואפי' נימא דלא הוה כביטוי ולכאורה זה סברא נכונה להחמיר

וצ"ע

(ה) ולענין חרם בכתב ע' ח"ס הביא דברי הנוב"י שכתב דבחרם לא כתיב ביטוי ולכו"ע הוה אפי' בכתב והשיג עליו דא"כ אפי' בהרהור נמי וזה ודאי א"א כדמוכח ממו"ק (י''ז) גבי צורבא מרבנן דהוה מצער לי' ההוא אלמא וא"ל ר"י דלשמתי' וא"ל מסתפינא מיני' וא"ל כתוב פתיחא ואחתי' בכדא ואחתי' בי קיברא ושקיל ד' מאה שיפורא כו' וע"כ הא דלא נידהו בינו לבין עצמו דאפ"ה ירא כעין שאמרו בריש ב"ב גבי בבא בן בוטא דלא רצה לקלל להורדוס בינו לבין עצמו משום עוף השמים יוליך את הקול וא"ל לכתוב בכתב ולהטמינו בכד ולמה לו הכתב הו"ל להרהר החרם בלבו וע"כ דהרהור ל"מ והנה הראי' ממו"ק לענ"ד לא שייך הכא כלל דודאי לא הי' שם חרם גמור שיחול עליו איסור מוחרם וכל דיני חרם דא"כ היכי החרימו ולא הודיעו שינהוג דין מו"מ ועבר אלפני עור לא תתן מכשול וגם האחרים לא ידעו כלל והוה מכשול לרבים. וע"כ דלא הי' שם אלא קללה בעלמא וזה ודאי כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני וע"כ הא דא"ל לכתוב היינו אלומי מלתא בעלמא כמו ד' מאה שיפורא דהתם אבל גוף דברי הנוב"י לענ"ד קשין להולמן דהא כ' בעצמו במ"ב בשם הרמב"ן דהביא המדרש גבי כי היה השבועה גדולה דכתיב גבי פלגש בגבעה רע"א וכי שבועה הי' שם והלא חרם הי' שם אלא ללמדך שהוא החרם הוא השבועה ע"ש א"כ פשוט דחרם דין שבועה עלי' וחד מלשון שבועה הוא ואין לחלק ביניהן כלל וז"ב ומה שכתב דמעשים בכל יום שרבותינו גוזרים חרם על הסכמות בכתב לענ"ד אינו שייך כלל כאן לענין מה שמקבל בעצמו באיסור חרם. זה שחכמי הדור גוזרים דהתם עיקר הדבר שאנו מחויבין לשמוע תקנתם והכתב אינו אלא להודיע לנו דבריהם וזה

פשוט

(ו) והנה כ"ז באדם שכותב בעצמו אבל צוה לסופר שיכתוב באנו לדין שבועה ע"י שליח ודברי הח"ס שכ' ע"ז דהוה כגט דאף דכתיב וכתב קיי"ל שהאשה עצמה כותבת גיטה לא זכיתי להבין דהתם לר"א דסבר ע"מ כרתי כתיבת הגט צריך שליחות ולשי' התוס' בגיטין (כ"ב) ד"ה והא לאו בני דיעה נינהו דא"צ שליחות על כתיבת הגט כ' שם דוכתב לא קאי על הבעל אלא על הסופר ע"ש ולר"מ דמצאו באשפה כשר סבר דוכתב דקרא וחתם הוא אבל כאן כ"כ דכתיבה לא עדיף מאמירה וא"כ תלי בדין שליחות בשבועה וכ"כ הרמב"ן בתי' לב"ב פרק מי שמת דאין יכול לעשות שליח לנדור עבורו וכ"כ התו' בנזיר (י"א) ד"ה דהוה מתנה על מש"כ בתורה דאינו יכול לעשות שליח לנזירות וכ"כ הש"מ שם וכ"כ הר"ן והעיטור הובא באו"ח סתל"ד דאינו יכול להפקיר ע"י שליח וכ"כ המהרי"ט דאינו יכול להקדיש ע"י שליח. ונראה פשוט דה"ה דאין שבועה ע"י שליח וכבר הארכתי בדברי המהרי"ט במ"א והנה הנוב"י כתב להוכיח דיש שבועה ע"י שליח מדקיי"ל דיש תנאי בשבועה כגון שבועה שאוכל ככר זו אם אוכל זו בשבועות והא אמרינן בכתובות דכל מידי דאפשר ע"י שליח יש תנאי ולא אפשר ע"י שליח אין תנאי אבל כבר הקשו קו' זו הש"מ נזיר שם והתו' לענין נזירות והש"מ תי' דדווקא במעשה דלא אלים דיבורא למיעקר מעשה וצריך למילף מתנאי בני גד וב"ר בעי דווקא אפשר לקיומי ע"י שליח כהתם אבל בדיבור בלבד בלא"ה ידעינן דיש תנאי דאתי דיבור ומבטל דיבור והתוס' תי' דנזיר מיקרי אפשר לקיומי ע"י שליח דיכול להביא קרבנותיו ע"י שליח והנה הרע"א הקשה בדברי התוס' על קושייתם דהקשו על הא דא"ר דברישא לא פליג ר"ש דהוה מתנה על מש"כ בתורה ות"ל דאין תנאי בנזירות דא"א ע"י שליח ותירצו משום הבאת קרבנות