בכורי יוסף ל

קרבן שיש לי בביתי ויש בביתו קרבן וקרבן של מלכים דאם הי' בלבו לקרבן של מלכים אינו תמורה וא"כ ת בלב כמגדף וכי היכי דמגדף אף דבע"ש נגמר האיסור וע"ש בכה"ג ודאי הוה מעשה אפ"ה כיון שישנה בלב אינה מעשה ה"נ ממיר בכה"ג לענין סברת דבדבורי' עביד מעשה דהא משמעות הש"ס דסברא דישנה בלב וישנה בראי' שוין הן ותרוייהו מגרעי מעשה דע"ש וכל שכן לפי מה שביארנו בשי' רש"י והחינוך ודו"ק ע"כ נראה דבאמת ר"י לא אמר לתנא אישתבשת אלא דלא תיתני ממיר ובאמת פליגי בהכי דתנא סבר דבממיר איכא ילפותא דאף בכה"ג דישנה בלב דלא הוה מעשה אפ"ה לוקה בממיר ור"י סבר דלא תיתני ממיר וכעין שאר"י (בב"ק ל"ד) חובל ומבעיר אינה משנה ואת"ל משנה חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו ע"ש וה"נ אמר בקיצור דממיר אינה משנה אלא היכי דבדיבורי' עביד מעשה חייב כמו בכל דוכתא וכגון בא"צ ללב כגון שאמר תחת קרבן חטאתי שיש לי בביתי ודו"ק. והנה לפי"ז י"ל דהרמב"ם סמך אסוגי' דסנהדרין דהכא דאייתי הך דר"י דחסימה ולא אייתי ר"י דתמורה דמפרש בהדיא דבדיבורי' עביד מעשה חייב:

אלא משום דאנן ס"ל דגבי תמורה איכא ילפותא בהדיא הגה"ה ולשון הש"ס במנחות (פ"ה) הקדישו מהו שילקה עליו משום בע"מ כו' מבואר דמקדיש בע"מ לוקה אף דאינו במעשה אלא בע"ש וכן פסק הרמב"ם בהדיא ולכאורה אף דבדיבורי' עביד מעש' מ"מ הא הקדש ודאי ישנה בלב דהא הקדש טעות אינו הקדש וע"כ דבתמור' איכא ילפותא דאפי' אין בו מעשה והדר ילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש כדאמרינן (במנחות צ"ג) ולא חשיב בהדי נשבע וממיר משום דמממיר ילפינן לה והוה בכלל ממיר ולר"י י"ל דבאמת איכא ילפותא בהקדש ודו"ק:

לוקה דאפי' בלא מעשה חייב ולא ס"ל בההיא כר"י ואייתי טפי ר"י דחסימה דקיי"ל כותי' ומש"ה הביא הך דחוץ מממיר ועוי"ל דגי' כגי' רש"י בריש תמורה דמש"ה איצטריך איצטריך בתמורה ריבויא לנשים משום דתמורה הוה לשאב"מ וע"כ היינו בצריך ללב וכמ"ש דבכה"ג לא הוה מעשה ופסק כסתמא דהש"ס כ"ז לשי' החינוך וכפירש"י:

אבל הה"מ לא הביא אלא חילוק התוס' דבדיבורי' עביד מעשה ומשמע דס"ל דע"ש לחוד לא הוה מעשה ולי"ל א"כ גי' רש"י וא"כ לפי המסקנא לא קאי סברא דישנה בלב וכמו שנתבאר והוקשה לו הך דממיר לפי"ז ליכא תי' דישנה בלב ותי' ע"ז בלשון זה ואפשר הי' לי לומר דכל שא"א אלא בדיבור לבד לא חשיב מעשה אבל חסימה כיון דישנה גם במעשה גם החסימה בקול הוה מעשה והנה הבינו בדבריו המל"מ והאחרונים דכל ששנה במעשה אף בלא מעשה כלל לוקין עליו וכ"כ דקשה טובא ע"ז הך דניקף וחסימה בקול לר"ל דאינו לוקה אף שישנה צ"י מעשה ואף לר"י מבואר הטעם בסנהדרין דע"ש חשיב מעשה אבל לענ"ד גם דברי הה"מ אינן אמורין אלא בע"ש דבכה"ג גם פ"ש הוה מעשה וכן מורין בהדיא דבריו שכ' דגם החסימה בקול הוה מעשה וא"ש מהך דניקף ומחסימה דלר"ל דע"ש לא הוה מעשה ל"מ הך סברא דישנה ע"י מעשה ומיהו עכ"פ בע"ש היכא דאפשר במעשה גם להה"מ הוה מעשה ועדיין תקשה מממיר אי כתיבה כדיבור דמי א"כ הא אפשר בכתב דהוה מעשה ולמה חשיב הרמב"ם ממיר בהדי הני דלוקין אף שאין כם בהן מעשה גם תקשה התו"כ דלעיל דחשיב מקלל או"א ומו"מ כו' אין בהם מעשה וביותר קשה לפי דברי הלח"מ שם דכ' להקשות לפי שי' הה"מ לחלק בין היכא דאפשר במעשה דא"כ אמאי הקשה הש"ס בסנהדרין שם דפריך אע"ז וקול לר"י לאו מעשה והא גבי חסימה לר"י הוה מעשה וא"כ דילמא חסימה שאני דאפשר במעשה גמורה ותי' דגם ע"ז אפשר במעשה כגון בכתב לשי' ר"ת דכשר ע"ש וא"כ ע"כ ממיר דלהרמב"ם לא חשיב מעשה ע"כ ליכא בכתב והנלענ"ד דבאמת לא ע"ז ולא ממיר חשיב ישנה במעשה אף שאפשר בכתב דהנה התו' כ' בב"מ על הקו' שהבאנו לעיל דלר"ל דחסמה בקול אינו לוקה דאינה מעשה א"כ איכא חסימה בלא מעשה וא"כ היכי אמרינן במכות דלשאב"מ אין לוקין עליו דילפינן מחסימה הא חסימה גופא אפשר בלא מעשה ותי' דקרא איירי בסתם חסימה שהוא במעשה ע"ש א"כ י"ל בפשוט דהה"מ לא אמר לה אלא בחסימה דסתם חתימה הוה במעשה אבל מה שע"ז ונשבע וממיר ומקלל וכו' אפשר בכתב לא חשיב ישנה במעשה כיון דאין דרך במעשה וקו' הרב לח"מ דא"כ מאי פריך בסנהדרין אע"ז לענ"ד יש ליישב בפשיטות דהא הסוגיא בסנהדרין קאי אליבא דר"י ור"י ודאי לי"ל הך חילוק דהה"מ דהא חשיב ממיר יש בה מעשה דלא כהרמב"ם וי"ל דהש"ס סמיך אר"י דממיר ובזה א"ש טפי דהרמב"ם לא פסק כר"י גבי ממיר משום דחזינן דהש"ס סמיך אר"י דגבי ממיר ולא אייתי לי' ש"מ דלית הלכתא הכי גם י"ל ג"כ כדלעיל מגי' רש"י ריש תמורה הנ"ל וכמש"נ וא"כ אף לדברי הה"מ אין ראי' דכתיבה לאו כדיבור דאפי' הוה כדיבור ואיכא בכתב מ"מ לא מיקרי ישנה במעשה כיון דאין דרך בכתיבה ומש"ה לא הוה מעשה ואפי' יכתו' באמת י"ל דלא חשיב ג"כ מעשה לפי"ז כיון דאין האיסו' המעשה וכעין סברת החינוך הנ"ל או אפשר דבכתיבה חשיב מעשה אלא דהתו"כ וסוגית הש"ס וקראי דנשבע ומקלל חבירו בשם לא איירי בהכי כמש"כ התוס' גבי חסימה דקרא איירי בסתמא דמילתא וה"נ סתמא לא הוי בכתב ולפי זה גם להרה"מ אין לנו שום ראיה להקל בכתיבה

ופשטות הדברים תלי בשני תירוצי התו' בגיטין (ע"א) ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב דבס"ד דיקדקו דלמה ממעט גבי חרש מחליצה לפי שאינו באמר ואמרה הא אפשר בכתב וס"ל בפשיטות כמו דאמרינן התם דהוה הגדה בכתב ה"נ אמירה וא"כ ה"ה לבטא בשפתים דכתיב בשבועה ובתי' כ' חד סברא דאמירה ודאי לא הוה בכתב וא"כ י"ל דה"ה ביטוי אפשר דלא הוה בכתב ומ"מ אינו מוכרח דאפשר דביטוי הוה כהגדה ועוד כ' שם דהתם שאני דילפינן מוענו הלוים ואמרו כמו דילפינן דצריך לה"ק מהתם ולפי"ז משמע דגם באמירה בכ"ד הוה אפי' בכתב ודוקא התם דאיכא ג"ש מלוים אבל בלא ג"ש לא ילפינן מלוים וגבי לוים נראה טעמא דלא הוה בכתיבה משום דכתיב קול רם וזה לא שייך בכתיבה אבל בכ"ד גם אמירה מהני ע"י כתיבה וה"ה ביטוי ואף דכתיב בשבועה לבטא בשפתים לא ממעטינן כתיבה כמו גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם. דכבר כתבו התו' בשבועות (כ"ו) דהך קרא לא הוה יתורא למעט אפילו גמר בלבו וכ"ש כתיבה דעכ"פ חשיבה כהגדה כדמשמע בגיטין שם בהדיא וא"כ הוה ספק של תורה

ממש

(ד) עוד נלענ"ד דיש מקום להחמיר בשבועה אפי' אי נימא דאמירה וביטוי ודיבור לא הוה ע"י