בכורי יוסף כט

דפריך התם לר"י מ"ש כפיפת קומתו דהוה מעשה ומ"ש עקימת שפתיו דלא הוה מעשה ומשני שאני, מגדף הואיל וישנו בלב ופריך מע"ז דליתנהו בלב ולא חשיב מעשה ומשני שאני ע"ז הואיל וישנו בקול ופריך וקול לר"י לאו מעשה והא גבי חסימה חשיב ר"י מעשה ומשני שאני ע"ז הואיל וישנו בראי' והנה התוס' בד"ה הואיל הקשו לגי' רש"י דלפי המסקנא הדר בי' מהך סברא דישנו בקול וא"כ תיקשי הני דחשיב בתו"כ שהבאנו לעיל מקלל או"א ומסית ומדיח ונביא השקר איב"מ וכ' גי' אחרת דשאני מגדף הואיל וישנו בקול וכי פריך וקול לר"י לאו מעשה היינו דווקא בע"ז משום דבדיבורא עביד מעשה והוה כחסימה ג"כ דבדיבורא עביד מעשה שהבהמה יראה לאכול וזוקפת ראשה. וה"נ אר"י בתמורה לא תיתני ממיר דבדיבורא עביד מעשה ע"ש והנה לפי גירסתם ופירושם נראה דמהך טעמא דמעיקרא דשאני מגדף הואיל וישנו בלב הדר בי' לפי המסקנא ולהך שינויא דכן ישנו בקול ע"כ הדר בי' ג"כ מתחלת סברת הש"ס דהוה ס"ל דעקימת שפתיו הוה מעשה אלא דקול לאו מעשה הוא והוא דחוק אבל לשי' רש"י נראה ברור דהך טעמא שכן ישנו בלב קאי וביאור הש"ס בשכן ישנו בקול מבואר למדקדק בדבריו דחילוק יש בדבר דע"ש ודאי הוה מעשה כגון במגדף דעיקר האיסור נגמר בדיבורו לבד ומש"ה הוצרך לטעם שכן ישנו בלב אלא דבע"ז אין האיסור נגמר בדיבורו אלא בשמיעת הב"ד והשמיעה לב"ד זה לאו מעשה ומש"ה אף דבע"ז לא שייך ישנו בלב מ"מ כאן אין ע"ש גומר האיסור ואין האיסור במעשה אלא בהשמיעה לב"ד וקו' התוס' נראה ליישב דגם לרש"י אפשר לומר דלא הדר בי' אלא בע"ז דבדיבוריה עביד מעשה והך סברא שכן ישנו בקול קאי שפיר לענין מסית ומדיח ונביא השקר דבכל הני אינו תלוי בלב כמגדף אלא הוו כע"ז דהאיסור נגמר ע"י שמיעת חבירו וישנן בקול. ומקלל או"א אף דהאיסור נגמר בדבריו מ"מ הוה ישנו בלב דאם אינו מכוין לאביו ודאי אינו עובר כמו מגדף לפירש"י ע"ש ובתד"ה הואיל וישנו בלב ודו"ק ומע"ז הוא דפריך דבדיבוריה עביד מעשה ואפ"ה מסיק כיון דישנו בראי' ועיקר הדבר ע"י ראי' שאין בו מעשה לא חשיב מעשה זולת דלפי' התוס' א"ש טפי דקאי הך שינויא למגדף דאיירי בי' התם ולפירש"י לא מפרש בש"ס למאי צריך לפי המסקנא הך סברא דישנה בקול וכבר כ' דלשיטתם דחוק יותר וכנ"ל ומה שהוכיחו עוד דבתמורה אר"י לא תיתני ממיר דבדיבורי' עביד מעשה. ולכאורה לפירש"י לפי המסקנא ג"כ ע"ש לחוד הוה מעשה זולת מה שישנה בקול לק"מ דודאי ג"כ ממיר הוה חשיב ישנה בקול דאינו דומה למגדף שהאיסור נגמר בדיבורי' לחוד וכן מקלל או"א אבל ממיר אין האיסור בהדיבור אלא בהפעולה הנמשך ממנו אלא דמ"מ כיון דהפעולה הנמשך ממנו הוה מעשה חשיב מעשה ודו"ק והנה לפי המבואר בדברינו לפירש"י דקאי ס"ד דהש"ס לפי המסקנא דע"ש הוה מעשה אלא דבמגדף דתלוי בלב ועיקר האיסור במה שבלב לא חשיב לי' מעשה וס"ל להחינוך דה"נ בכל מעשה גמורה אם עיקר האיסור אינו המעשה לא חשיב לאו שיש בו מעשה וה"נ הוה סברת ישנה בקול דאף דע"ש הוה מעשה כיון דהאיסור ע"י שמיעת הב"ד לא חשיב יש בו מעשה זולת היכא דבדיבורי' עביד מעשה אף שישנה בקול מ"מ כיון דתחילתו וסופו מעשה אף שבינתים הוה ע"י שמיעה מ"מ הוה חשיב מעשה אי לאו דעיקר הדבר הוא ע"י ראי' ולא חשיב מעשה ולפי"ז מיושב מה שהקשינו לשיטתו מחסימה דהנה מסקינן בב"מ שם דעיקר איסור חסימה לא תדוש בחסימה והדישה שדש בו ודאי הוה מעשה והא דפטר ר"ל חסמה בקול לענ"ד נראה ברור דכיון דר"ל ס"ל ע"ש לא הוה מעשה א"כ הא דהבהמה נחסמת ס"ל דלא הוה מכחו וחשיב כמו שאינה אוכלת מעצמה ואיהו לא עביד איסורא כלל. והא דאר"ל אינו לוקה איידי דאר"י לוקה אמר איהו נמי אינו לוקה אבל באמת ליכא כאן איסור חסימה כלל ובזה מיושב היטיב מה שהקשו התוס' דלר"ל כיון דגם חסימה איכא בלא מעשה א"כ היכי ילפינן במכות דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו משום דבעינן דומיא דחסימה הא בחסימה גופה איכא לדידי' בלא מעשה ונדחקו ליישב ועוד הקשו דלר"ל קיי"ל דסבר דאפי' לשאב"מ לוקין עליו ולמה פטר לי' הכא ולפי דברינו א"ש שבקול לר"ל לא הוי לאו כלל וליכא חסימה בכה"ג ושפיר יליף מינה במכות וא"כ גם עיקר האיסור יש בו מעשה ולק"מ גם לשי' החינוך וגם הך דניקף לפי מה שביארנו בשי' א"ש כיון דעיקר איסור הקפה הוה האיסור ע"י מעשה אלא שאפשר שאחר יקיפנו והוא לא יעשה מעשה ומ"מ חבירו יעשה מעשה וא"כ אין נ"מ בדבר דמ"מ האיסור הוה ע"י מעשה ודו"ק. וא"כ כבר נתיישב שפיר מה שהקשינו מכל הני מקלל או"א ומו"מ ונה"ש ונשבע וממיר ומקלל חבירו דאי כתיבה כדיבור דמי כל הני משכח ע"י מעשה וכן ע"ז לשי' ר"ת דכשר בכתב דכיון דכל הני עיקר האיסור אינו המעשה וכמו שבארנו א"כ אף שעשאה ע"י מעשה אינו חשוב יש בו מעשה וכדנתבאר

והנה דברי הה"מ שכ' בשמו דכל היכא שישנה במעשה אף בלא מעשה לוקה הם בפי"ג מהל' שכירות שהקשה שם דהרמב"ם פסק שם דחסמה בקול לוקה כר"י וס"ל דע"ש הוה מעשה ובפי"ח מהלכות סנהדרין הביא כל לאו שאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומק"ח בשם וממיר והנה מנשבע ומקלל כ' כדברי התו' דחסמה בקול דווקא משו' דבדיבורי' עביד מעשה חשיב ע"ש מעשה אבל מממיר דהוא נמי עביד מעשה בדיבורי' קשה ובהדיא אר"י לא תיתני ממיר והנה לשי' רש"י והחינוך דביארנו דקאי ג"כ בשי' רש"י יש ליישב דברי הרמב"ם דלא יסתרו את עצמם וגם למה פסק שלא כר"י דהנה כבר ביארנו דע"ז אף דבדיבורי' עביד מעשה מ"מ כיון דעיקר האיסור ע"י ראי' לא חשיב מעשה וכן מגדף אף דע"ש היכי שנגמר האיסור בדיבורי' לחוד הוה מעשה כיון דישנה בלב לא הוי מעשה [ובאמת יש לתמוה בדברי התוס' שבועות הנ"ל דכ' דאין לומר דע"ז חשיב מעשה דהא בר ש מכות מבואר דאין בו מעשה ולא אייתי טפי הך דסנהדרין דמסיק הש"ס מבריי' דע"ז אב"מ ומבואר הטעם לפי שישנה בראי' וא"ל דהתו' ניחא לי' לאתויי ממלקות דהא בש"ס סנהדרין שם מדמה בהדיא למלקות ופריך מחסימה וצ"ע] וא"כ כמו דע"ז לא חשיב מעשה אף דבדיבורי' עביד מעשה לפי שישנה בראי' לכאורה ה"נ ממיר נהי דבדיבורי' עביד מעשה מ"מ הא ישנה בלב דנהי דקיי"ל דבתמורה רבי קרא שוגג כמזיד ואפי' בטעות הוה תמורה ולקי מ"מ היכי שאינו מתכוין להדיא לכך ודאי לא הוה תמורה כגון הך דתנן בסופ"ב דנדרים הרי עלי כקרבן והוא אומר לא נתכוונתי אלא לקרבן של מלכים דאינו נדר וה"נ גבי תמורה האומר ה"ז תמורת