בכורי יוסף כח

ודאי דווקא בפה וכן ברכות דרבנן כעין דאורייתא תיקון וכן י"ל לענין קריאת המגילה דהא קיי"ל בנדרים דמקרא ומסורת הוה הלמ"מ ושמעינן דבעי דווקא קריאה בפה וה"נ לכל קריאה ולפ"ד אלו י"ל דגם במגילה בעי דווקא קריאה בפה ואפי' יכתוב כדין קריאה לא יצא י"ח דקריאה בפה איתקין ומ"מ אין למדין מזה לענין שבועה דהכא שאני דהחיו' על הקריאה בפה ולא שייך כתיבה כאן כלל ודו"ק

(ב) והנה התומים בס' צ"ו הביא ראי' מירוש' ר"פ כה"ג דפריך אהא דכה"ג דנין אותו וימנה אנטלר פי' למה צריך להתבזות בעצמו לפני ב"ד יעמיד טוען עבורו ומשני הגע בעצמך הרי שנתחייב כה"ג שבועה וכי ישבע אנטלר ע"ש ואי שבועה בכתב הוה שבועה הרי יכול לכתוב שבועתו ולשלוח לב"ד והנה לשי' רע"א דכל היכי דמתכוין שלא יהי' כקריאה לא הוה כקריאה א"כ פשוט דלא שייך כאן אלעבר שבועה בכתב דדלמא אינו מתכוין לקריאה ונראה דכאן שעיקר השבועה אינה אלא בכוונתו לא תלי בדעת ב"ד אלא שכבר כתבנו דקו' שהוכיח ממנה אינו מוכרח אבל גוף הקו' שהקשה התומים לא זכיתי להבין דהא יכול ג"כ לשבע בפה בביתו דודאי מהני וע"כ הא דצריך הכא בפני ב"ד היינו כדאמרינן בגיטין (ל"ה) אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד דשבועה בב"ד חמורה ובכתיבות (פ"ה) תשבע ני העיר במתא כי היכי דתכסוף ובב"מ נ"ח נשבעין לב במעמד גזברים וע"ש בפירש"י דהיינו דצריך השבועה לכתחילה משום חומר השבועה בפני בע"ד ובפני ב"ד ואינו יכול לשבע בביתו בפ"ע וא"כ מאי מהני שיכתוב השבועה בביתו ויקראנו בפני ב"ד ובפני בע"ד סוף סוף ליכא כיסופא ולא הוה בפני בע"ד ותדע דבשילהי ב"ק גבי מקבלין עדות שלא בפני בע"ד דאם היו עדי' מבקשין לילך למה"י מקבלין שלא בפני בע"ד ואי מה שקורין הכתב בפני בע"ד הוה כבפני בע"ד א"כ יכתבו עדותן ויקראם בפני הבע"ד וע"כ דזה לא הוה כבפני בע"ד וזה פשוט וא"כ אף דכתיבה כדיבור לא עדיף מנשבע בביתו בדיבור דלא הוה כבפני בע"ד דליכא כיסופא ודו"ק

(ג) עוד הקשה שם מהא דאמרינן בריש תמורה כל ל"ת שבתורה שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל חבירו בשם ויליף שם מקלל חבירו מאם לא תשמור והפלא ה' את מכותך דהיינו מלקות ואי כתיבה כדיבור דילמא איירי בכתיבה דהוה מעשה והנה זה יש ליישב בפשיטות דהא הך אם לא תשמור הוי קרא יתירא ואי כשיש בו מעשה פשיטא ואף דבר"פ אלו הן הלוקין יליף מינה לכל מלקות מ"מ ליראה את השם הנכבד והנורא דכתיב כאן למקלל חבירו ליתורא למ"ל הא הוה בכלל דשאר לאוין ועיין תוס' סנהדרין (ס"ו) ד"ה מאי כו' דאיסור למקלל חבירו גמרינן במה הצד או מאב ונשיא או מאב וחרש ע"ש וע"כ דאיירי קרא כשאין בו מעשה והח"ס הקשה מנשבע דיליף מלא ינקה ה' הא ב"ד מנקין אותו ומלקין אותו והנה הך לכאורה לאו יתורא הוא דהא פריך ודילמא לא ינקה כלל וא"כ למה איצטריך וע"כ דנכתב משום חומר שבועת שוא כדאמרינן בכ"ד שנאמר בו לא ינקה וא"כ כיון דצריך למיכתב לא ינקה איצטריך לא ינקה ה' דלא לימא לא ינקה כלל וא"כ כיון דלאו יתורא קשה שפיר לכאורה דילמא כשכתב השבועה דהוה מעשה וע"כ דליכא שבועה בכתב מיהו לאחר העיון בשבועות (כ"א) מבואר שם דיליף שם דאף שבועת שקר דאין בו מעשה לוקה מלשוא לשוא שני פעמים מש"ש ע"ש וזה הוי קרא יתורא ודאי וע"כ כשאין בו מעשה קאי וי"ל דאמסקנא סמיך והא דפריך שבועת שקר מנלן הומ"ל דשבועת שוא גופא לא ידעינן כ"כ דלא משכחינן יתורא אלא דפריך בפשיטות אשבועת שקר ודוק אלא דיש להקשות קו' זו בתו"כ שהביאו התוס' בסנהדרין (ס"ה) ד"ה הואיל כו' דממעט מועשה דכתיב גבי קרבן מקלל או"א ומסית ומדיח ונביא השקר דאין בהם מעשה ע"ש ואי כתיבה כדיבור משכחת מעשה בכל הני ע"י כתיבה והנה כבר הקשה כן התומים בהכ"ח גבי ע"ז דממעט ג"כ מועשה דלשי' ר"ת דבראוי להגיד כשר ע"י כתב ידם דא"כ משכחת מעשה בע"ז ומש"כ דבדיני נפשות מודה ר"ת דפסול בכת"י קשה לענ"ד דמשמעות הש"ס בריש מכות דגם לענין מלקות קרי ע"ז בסתמא לאו שאין בו מעשה ע"ש דצריך קרא דאיכא מלקות בע"ז משום דהוה לאו שאין בו מעשה ומשמע דלעולם הוה אין בו מעשה

והנה הח"ס יישב קו' בשי' החינוך דכל לאו דמשכחת בלא מעשה אף שעשאה במעשה אינו לוקה אבל הקשה לשי' הרה"מ דהשעה"מ והמל"מ כתבו בשמו להיפוך דכל שיש בו מעשה אף דעשאה בלא מעשה לוקה ולדידיה קשה טפי כל הני דא"כ למה קרי להו כל הני אין בו מעשה אם אפשר בכתב דהוה מעשה ותי' לשי' דנשבע בכתיבה ליכא מלקות אף דשבועה בכתב הוה שבועה מ"מ ליכא בזיון השם בכתיבה וכן מקלל חבירו אינו לוקה משום זה ג"כ ע"י כתיבה דבהני הוה טעמא משום בזיון השם ומש"ה חשיב להו אין בו מעשה וכ' עוד דבזה ניחא הא דלא חשיב הש"ס מקלל או"א בהדי הנך תלתא דמקלל או"א חייב גם בכתב ומש"ה בכ"ד נמי לוקה ולא שייך למיחשבינהו לשי' הה"מ אבל לשי' החינוך דכל שמשכח בלא מעשה גם כשעשאה במעשה אינו לוקה נדחק ליישב הא דלא חשיב מקלל או"א וע"ש שנדפס בטעות בהיפוך ודו"ק אבל כל דבריו לענ"ד קשים להבין הנה מש"כ הא דלא חשיב מקלל או"א כבר הקשו התוס' בשבועות שם ד"ה חוץ הא דלא חשיב מוציא שם רע וע"ז ותי' דלא חש למחשבינהו כיון דכתיב מלקות בגופייהו ע"ש וה"נ י"ל דלא חשיב מקלל או"א דכתיב מיתה בגופו ובלא"ה י"ל דלא חשיב אלא חייבי מלקות ולא חייבי מיתות ומה שתי' אליבא דהה"מ דמקלל או"א חשיב כיש בו מעשה משום דאיתא במעשה כגון בכתיבה צ"ע דהא התו"כ חשיב לי' בהדיא אין בו מעשה כמו שהביאו התוס' סנהדרין הנ"ל ועוד תקשה דהא אי נימא דשבועה בכתב מהני ה"ה הקדש בכתב ודאי מהני דהא אפי' בהרהור מהני. וא"כ לשי' זו דכל שיש בו במעשה גם בלא מעשה חייב א"כ למה חשיב ממיר דלוקה אף שאין בו מעשה הא ממיר נמי איתא במעשה וכה"ג בכ"ד נמי לוקה לשיטתו ועו"ק לי טובא בין לשי' החינוך בין לשי' הה"מ. דהא חסמה בקול לר"ל בב"מ (ד"צ) אינו לוקה ובמעשה ודאי לוקה כדתניא בברייתא התם וכן אמרינן במכות (ד"כ) גבי הא דתניא אחד הניקף ואחד המקיף לוקין ופריך ניקף אמאי לוקה לאו שאיב"מ הוא ומשני רבא במקיף לעצמו פי' ולקי תרתי משום ניקף ומשום מקיף כיון דעביד מעשה כפי' רש"י ור"א משני במסייע וד"ה ע"ש הרי דבלאו אחד אם עשה במעשה לוקה ובלא מעשה אינו לוקה וקשה לתרוייהו

והנראה לענ"ד בביאור הדבר ובתחילה נפרש דברי החינוך והנלענ"ד דהחינוך לאו מסברא דנפשי' קאמר ויסודו מדברי הש"ס סנהדרין (דס"ה). ואו