בכורי יוסף כו

דהא ר"י גופא מספקא לי' בב"ק דילמא הלכה כר"י והו"ל למפרך לרב יוסף מדנפשי' היכי הוציא דלמא הלכה כר"י וכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא גם מה דמסיק כל דתיקון רבנן כעין דאו' ולא חייבו לסומא גם מדרבנן בתקנתם צ"ע דהא לשי' התוס' דהוכיחו מדשמח ר"י אי פטור מן המצית דע"כ יכול לברך ולא הוה לבטלה דאי ל"ה מאי שמח הא מפסיד כל הברכות ושי' ר"י משום דחייב מדרבנן ולשי' יש להוכיח דאפילו במצות דרבנן חייב דאי ל"ה הא אכתי מפסיד כל ברכות דרבנן כגון הלל ומ"מ ונ"ח ועוד דהא גוף כל הברכות הוא מדרבנן וע"כ דאף בדרבנן חייבוהו והנראה דבאמת מדר"י גופי' ל"ק לי' דהוה פשיטא לי' דסבר דהגדה בזה"ז דרבנן ומש"ה יכול להוציא דמדרבנן סומא נמי חייב אלא דמראב"י מקשה דקמ"ל סומא פטור מהגדה מדכתיב בעבור זה ע"כ דס"ל דאף מדרבנן לא חייבוהו דאי ל"ה מאי קמ"ל דהא איהו סבר דבזה"ז דרבנן וא"כ גם לכ"א אינו אלא מדרבנן וע"כ דס"ל כיון דפטור דסומא כאן משום מצוה פרטית לא חייבוהו רבנן ופטור לגמרי גם מדרבנן בזה"ז וכי האי דראי' בחגיגה שם והיינו דפריך נמי לר"י דודאי במצוה פרטית כעין דאו' חייב כי הך מתניתא דריש חגיגה גבי ראי' והמקשה מעיר אהך דכעין דאו' תיקון סמיך כן נראה בביאור הסוג' וא"כ א"ש הא דאיצטריך ראב"י למיפטרי' מבעבור זה היינו נמי דלא נחייבו מדרבנן כבשאר מצות אלא דלכאורה עדיין קשה דהא קרא קאמר ולא שייך קרא להכי ע"כ נראה דהך דרשא דבעבור זה אינו כמו שנראה לכאורה משמעות דברי הרשב"ם דמסיים שם ור"י ור"ש ג"ש לא הוו גמרי ומשמע לכאורה דר"י ג"ש דריש אבל לענ"ד לא משמע כן בש"ס דא"כ עיקר התי' דר"י ור"ש לא גמרי ג"ש חסר מן הש"ס אלא דגם ר"א לא ג"ש קאמר ול"ד נקט הרשב"ם ור"י ור"ש אלא בא לומר דאין כאן ג"ש וזה מוכרח לענ"ד וגם לאו יתורא דריש ראב"י דודאי אינו מיותר כדמסיק ר"י ועוד דא"כ למ"ל לאתויי הך דבן סו"מ אלא דדייק ראב"י משמעותי' דקרא כי היכי דגבי בסו"מ אמרינן דמשמעות זה למעט סומין ה"נ גבי הגדה והיינו דפליג ר"י דהתם הוה יתורא דקרא אבל הכא לאו יתורא וכן משמעות לשון הש"ם וא"כ אין כאן הוכחה מראב"י דלא קיי"ל כר"י דהא קרא יתירא ליכא כלל והא דהוצרך ר"א הך משמעותא דזה אינו אלא למיפטרי' מדרבנן דהא בכל המצות חייב אבל בהגדה דמשמעותי' דקרא לא חייבה אלא מי שרואה את המצות ואית ליה הכירא לא חייבוהו רבנן כלל והוה כהך מתניתא דריש חגיגה ואין כאן שום סתירה לדר"י ונכון ובזה יש ליישב קושית הארה"ח על דברי תו' (ר"ה נ"ג) דהוכיחו מכאן דסומא חייב במצות מדרבנן. מדמשני סברי דהגדה דרבנן מכלל דאי דרבנן גם סומא חייב ותמה דהתם כיון דעיקר החיוב דרבנן י"ל מעיקרא גם על סומא איתקין אבל לעשות תקנה מיוחדת בשביל סומא אין ראי' וזהו הכל אי סוגיא קאי כמ"ד דבכל המצת של תורה חייב מן התורה וי"ל דבמצות דרבנן חייב מדרבנן אבל לעשות תקנה לא שמעינן אבל לפי דברינו יפה הוכיחו דהא לרב יוסף קיימינן ואיהו מספקא לי' אי הלכה כר"י דפטר סומא מכל המצות ואפ"ה אי הגדה דרבנן ניחא שגם סומא חייב וכיון דאפי' במצות דרבנן חייב סומא אפי' לר"י כ"ש דחייבוהו במצות של תורה מדרבנן מיהו דזה א"א דמצות של תורה פטור אפי' מדרבנן ובתקנת חכמים נחייבנו ודו"ק אבל מ"מ בעיקר הראי' לענין נשים שאף דפטירי אף מדרבנן שפיר יכולין לברך לכאורה הגה"ה

וכשאני לעצמי הי' נלענ"ד לפרש דבאמת לא מצינו בכל הש"ס כעין דאו' שלא להחמיר ואדרבה בכ"ד תקנת חכמי' להחמי' אבל נראה דהנה התוס' (במגילה י"ט) כתבו דתרי דרבנן אינו מוציא חד דרבנן והקשו מהכא אי הוה הגדה בזה"ז דרבנן גם סומא יכול להוציא והא הוה תרי דרבנן ע"ש שתי' בדוחק ולענ"ד הא גופא כוונת הש"ס במסקנא כל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון דהיינו כמו מעיקרא דהי' לכו"ע חייבין מדאו' לא היו סומין יכול להוציאן ה"נ השתא אף דכו"ע אין חייבין אלא מדרבנן אין הסומא מוציאן דסומא הוה תרי דרבנן והוה כעין דאו' דהכא ככעין דאו' בכ"ד דהיינו דמחמירין בדרבנן כבשל תורה והוא נכון ומתקבל בשי' הסוגי'. וא"כ אין אנו מסתפקין כלל לפטור לגמרי מדרבנן ואין ראי' לענין נשים. אבל דעת הרבה פו' דתרי דרבנן מוציא חד דרבנן

גם לפי זה מוכרח דאי לאו בעבור זה הוה חייב מדאורייתא ודלא כר"י גם תקשי לר"י כיון דמספקי לי' דילמא כר"י א"כ אף דלר"י חייב מדרבנן מ"מ הוה תרי דרבנן וצ"ע: ד"ק נכונים דמדפריך מראב"י ופ"כ סמיך אמסקנא דלר"א אף מדרבנן פטור משום כל דתיקון רבנן ) ומדלא פריך אלא היכי מוציא אבל היכי מברך לא הוה קשי' לי' ש"מ דאף הפטור גם מדרבנן יכול לברך והיא ראי' נכונה גם לפי דברינו ואולי דעיקר כוונת התוס' לדחות ראי' הראשונה מר"י שע"כ הי' מברך די"ל דחייב מדרבנן אבל ראי' זו בל"ה ס"ל שאינה מוכרחת כ"כ די"ל דהא גופה נמי פריך ולר"א אין ה"נ דא"י לברך כיון דפטור אף מדרבנן וצ"ע ואכמ"ל עכ"פ נתבאר דאין מכל הנך ראי' דלא כר"י וכיון דרב יוסף מספקי לי' דילמא הלכה כר"י וחזינן דר"ש דהוא בתרא מפרש טעמי' פשיטא דיש לחוש לחומרא כר"י וכמשמעות הגהת אשר"י והרמב"ם ושו"ע וכדבארנו ויציב ונכון

והנה נראה ברור דלר"י שפוטר סומא מחייבי מיתות ומלקות אף נסתמא אח"כ קודם גמר דין פטור. כדקיי"ל (בסנהדרין ע"א) גבי בסו"מ שברח קודם גמר דין והקיף זקן דפטור דאי עביד השתא לאו בר קטלא הוא. וה"נ דכוותי' ואין להקשות דא"כ ח"מ היכי משכחת לה

דכ"א יסמא עצמו ויפטור דכל אשר לו יתן בעד נפשו דע"כ צ"ל דבהכי חייב רחמנא ותדע דבל"ה יעשה עצמו טריפה קודם גמר דין והוה עדות שאי אתה יכול להזימה ויפטור ואין לומר דבנטרף אח"כ באמת לא נפטר דבתו' חולין (די"א) ד"ה ודילמא מוכח בהדי' דאפילו נטרף אח"כ פטור. ולכאורה משמע שם דאפי' נטרף אחר גמר דין פטור ע"ש ואפ"ל דהתם קאי לפי ס"ד דאין הולכין אחר הרוב וח"כ מעיקרא הוה ספק שמא טריפה הוא וצ"ל דלא חייבה רחמנא אלא היכי דנודע לסהדי אי אינו טריפה. וא"כ נטרף אח"כ נמי פטור כיון דלא חייבוהו אלא בתר ההיא שעתא וההיא שעתא כבר נטרף אבל לדידן י"ל דנטרף אחר גמר דין חייב מ"מ קודם גמר דין כיון דקיי"ל דאין ע"ז נהרגין עד שיגמור הדין וא"כ אם גמר דין בטריפה לא מחייבו וכיון דאינהו לא מחייבו איהו נמי לא מחייב וז"ב ומיהו סברא דאי עביד השתא לאו בר קטלא נראה דלא שייך בטריפה דהא טריפה בר חיובא ואי הרג בפני ב"ד קיי"ל בסנהדרין שם דחייב אלא דאנן