בכורי יוסף כב

הא חזינן דר"י מספקא לי' אי הילכתא כר"י ולא הביא שום ראי' כלל דלא כר"י אלא נראה דהך דינא דבושת לא תליא כלל לכל המצות ומש"ה פסק כסתם מתני' לענין בושת ובכל המצות שפיר י"ל כר"י והא דפליג מתניתין דהכא בבושת לאו משום דלא סבירא לה דפטור סכל דינין וליכא למילף ג"ש לענין בושת אלא נראה דכבר כתבו התו' בריש ב"ק גבי כולן כאבות הן לשלם ממיטב דבושת נ"ל מיטב מג"ש דעינך מע"ז והכי דריש לי' בספרי יעו"ש ושם בד"ז ד"ה שור רעהו ובריש החובל (דפ"ד) ד"ה ר"א כתבו דהנך ג"ש לא נתקבלו אלא לענין מיטב יעו"ש היטב ונ"ל דר"י דריש לענין כל מילי כי היכי דדריש לי' ר"א בריש החובל שם לענין עין תחת עין ממון ומש"ה תנא דידן פליג ולא דריש לי' אלא לענין מיטב אבל בכל הדינין שפיר י"ל דסבר כר"י והרא"ש לא פסק כס"מ אלא לענין בושת ובסברא זו יובן לנו דברי התוס' דתי' על קושי' הנ"ל דכיון דפטר ר"י סומא מכל דינין א"כ למ"ל קרא גבי בושת ותי' דאחר שמצא קרא לכל דינין חזר בו מקרא דבושת. ולכאורה תמוה דהא ג"ש הוא וקיי"ל דאין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קיבלה מרבותיו והיכי שייך דחזר בו ולפי דברינו א"ש דמתחילה הוה דן הך ג"ש לכל מילי וכבר כתבו התו' בכ"ד דהג"ש לא נתקבלו בפירושיהן ואח"כ חזר בו ולא דנה אלא לענין מיטב בלבד וכסתם ספרי דהבאנו לעיל דקיי"ל דס"ס ר"י וז"ב ומיהו כ"ז נשי' דחזר בו אבל כבר פירשנו דעדיין היא מחלוקת וג"ש דבושת אכתי צריכא לי' לר"י ולא חזר בו כלל אלא אנן לא סברינן כוותי' בהא אבל בכל המצות שפיר י"ל דקיי"ל כיותי' וכן נראה מהגהת אשר"י דהביא הך דר"י ופי' דמדרבנן מודה דחייב משמע דס"ל כוותי' להלכה ופשיטא דיש לחוש לחומרא לענין להוציא את הרבים ידי חובתן

והנה כבר כתבו האחרונים דמדברי התו' שם דכתבו דמדרבנן מודה ר"י דחייב דאי ל"ה הוה כעובר כוכבים דאינו נוהג בתורת ישראל כלל משמע דאפי' בלאוין פטרו ר"י דאי ל"ה אמאי הוה כעובד כוכבים. אבל הרשב"א בש"מ כתב על דברי התו' דל"נ דא"כ אמאי שמח ר"י אי אין הלכה כר"י דלא מפקידנא ועבדינא:

ואי חייב מדרבנן אכתי מחויב מלא תסור וש"מ דס"ל דבלאוין מצווה דאי לאו הכי לא תסור גופי' ליכא גבי' ובאמת כן משמעות הש"ס דפוטרו מחייבי מלקות משמע דאי עבר פטור ממלקות אבל איסורא איכא ולענ"ד י"ל דאף התוס' מודים דבלאוין חייב והא דכתבו דהוה כעובד כוכבים היינו כיון דאינו נוהג בת"י בקום ועשה לא מינכרא דהוא ישראל ובדרך זה יש ליישב גם קו' הרשב"א ז"ל דלכאורה הא דרשינן בספרי ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ליתן ל"ת על כל עשה וא"כ ליתחייב סומא בכל מ"ע משום הל"ת אבל נראה ברור דהא ילפינן דפטור מכל המצות דכל שאינו במשפטים אינו במצות וחקים וכי ל"ת אינה בכלל מצות הא הכי אמרינן בכ"ד תרי"ג מצות הן אלא דאמרינן דלא פטרה תורה לסומא אלא דאינו מחויב בקום ועשה מצוה אבל לעבור לא ניתנה לו רשות וה"נ משמע לישנא דכן הי' ר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה וא"כ מלא תסור נמי לא מחייבינן לי' לעשות דלא עדיף מכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושפיר אר"י דלא מיפקד לעשות ומש"ה נמי כתבו דהוא כעובד כוכבים משום דאינו עושה כלל אבל שפיר מודו דבלאוין מחויב וגם דברי הרא"ש בס"ק פוטרו מיהו לכ"ע ממלקות גם בעיקר הדין צ''ע לענ''ד דקידושין דכתב נמי דסומא מיחייב מדרבנן שלא יהי' נראה כעובד כוכבים אבל אשה מחייבה במל"ת ועשה שאין הזמן גרמא כוונתו בל"ת המביאות לעשו' אבל סומא אינו בל"ת שבעשי' כלל אבל לא שיהי' מותר לעבור ומ"מ כיון דאינו בעשי' לא מינכרא מילתא דהוא בתורת ישראל והנה הגאון ארצות החיים בסי' י"ז כתב להביא ראי' דפטור אף מלאוין מסוגיא דפסחים (מ"ח) גבי הואיל דפריך ממתניתא דיש חורש תלם אחד וחייב שמונה לאוין החורש בשור וחמור והן מוקדשים בכלה"כ ושביעית ביו"ט ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכיסוי דם ציפור ואי ס"ד דסומא חייב בלאוין ופטור מעשה לר"י לוקי דר"י היא ומש"ה ליכא הואיל הנה מלבד דלפי דברי התוס' שם ד"ה כתישה ומכ"ש לשי' רשב"ם שם דפריך משום מלאכה שאינה צריכה לגופה אין כאן ראי' [ומיהו ד"ק צ"ע דהא השתא מיהו צריכה לי' לגופה] וכן לשי' ר"ת אינה מוכרחת יעו"ש בלא"ה א"י מקום לדבריו דהא תנא איכפל למיחשב לאוי לטפויי מלקות וכדאמרינן עלה בהדי' במכות דלא חשיב זרוע ביו"ט דאין חילוק מלאכות ליו"ט יעו"ש וה"נ דחקינן בשבועות גבי ברייתא דיש אוכל אכילה אחת וחייב ד"ח כו' דלשכחו כולהו דליחול אהדדי ואי לענין א"צ לזה וא"כ היכי לוקי בסומא ור"י הא בהדי' פוטרו מיהו לכ''ע ממלקות גם בעיקר הדין צ"ע לענ"ד דאע"ג דסומא אין מצווה לכסות אי חורש כדי שיכסה ישראל מותר לו לחרוש ביו"ט כיון דניתנה לדחות להישראל וראי' מריש חמיד נשחט דמחוסר כיפורים בעה"ש עבר כהן אעשה דהשלמה כדי שיקיים הישראל מצות פסח ועי' תוס' בריש שבת גבי התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה ודו"ק ועי' תו"י כתובות (ד"מ) ד"ה אי כו' ול"נ דגבי דידה ליכא עשה דאי בעי אמרה לא בעינא לי' ע"ש ומשמע לכאורה דעשה דידי' אינו מתיר לה אבל החילוק מבואר דהתם הוי איסור דידה איסורא בפ"ט ודו"ק ואדרבה לשאר הפירושים יל"ד מסוגי' הש"ס איפכא דדווקא משו' דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל גם עליו הא ל"ה את דעלה ודאי ליכא עשה שרי לה נמי וי''ל דהתם אין עלי' איסור אלא כשהוא מצווה על האיסור ודו''ק עוד הביא ראי' דפטור אף מלאוין מירושלמי דסוטה דהוא סומא והיא סומא אינה שותה. וא דפטר מכל המצות וש"מ דפטור אף מלאוין והנה טעם הגאון דסבר דפטורא הוי משום דכיון דאינו בלאוין לא מיתסרא עלי' וכיון דלא מיתסרא לא מצי מקני לה אבל לענ"ד י"ל דהירושלמי סבר דוקנא לה חובה כתנאי דידן בריש סוטה וא"כ ודאי י"ל דכל שאינו במצות וקנא לה אינו בדין כל הפרשה. אף דאיתא בלאוי ומיתסרא עלי' וכיון דאם הוא סומא אינה שותה ה"נ אם היא סומא כדאקשינהו אהדדי בש"ס דילן סו"פ ארוסה יעו"ש ועוד דע"כ צ"ל הכי לשי' הפו' דהבאנו דפוסקים כר"י וא"כ בש"ם דידן שם למ"ל קרא ונעלם מעיני אשה פרט לסומא אי לא מיתסרה עלי' פשיטא דאינו מקנא לה כדאמרינן ברי"פ שם. וע"כ דבלאוין מחייב ושפיר מיתסרא עלי' וטעם הירוש' דלר"י אינה שותה משום דוקנא לה חובה וש"ס דילן או דקאי למ"ד רשות או דאף דהוה מצוה מ"מ סבר דאף דאינו מצווה בקינוי מ"מ יכול להשקותה דקינויו קינוי ולא הוה כחרש ועכ"פ מש"ס דידן מוכח דבלאוין מחייב. והנה הגאון הנ"ל הביא ראי' לחייב בלאוין מריש יבמות דפריך ולחשוב בצרות דפוטרות מחליצה אנוסת אביו