בכורי יוסף כא

השתא דקרא באמת מיותר נימא כדרבא דרקיקה גופה מעכבא דיעבד ולא מצינן למידק דלא בעינן סנהדרין. אבל לפי המסקנא דילפינן מקרא דלא בעינן סנהדרין איצטריך קרא לראוי והיינו לסומין וכדמתני' ורבא למצוה והאי אמר מר שפיר קאי לפי המסקנא ומבואר הסוגי' כמין חומר ולכאורה דברי התוס' שם ד"ה ש"מ דפסק ר"ת דסומא באחד מעיניו כשר לחליצה דכיון דלפי המסקנא לא בעינן אלא שיראו הרוק. ובאחד מעיניו יכול לראות לכאורה הוה תיובתא לדידן דמשמע דהוה ס"ד והדר בי' אבל דברינו נראין מוכרחין ודברי התוס' נראה לפרש דלפי הס"ד דממעט סתמא סומין מלעיני הו"ל למעט אפילו באחד מעיניו כי היכי דר"מ ממעט אף סומא מאחד בעיניו בנדה שם מדכתיב לעיני הכהן ובעי שניהן. אבל לפי המסקנא דש"מ דקרא לא אתי אלא ראוי לראי' די באחד מעיניו ולא ממעטינן אלא סומא גמור וז"ב והיינו דרבא קמ"ל דמשמעותא דקרא אתי לאשמועינן דבעי ראי' והיינו ראי' ממש למצוה וראוי לעכב והנה אמר התם דבחליצה דכתיב ונקרא שמו בישראל ע"כ אתי עד שיהי' אביו ואמו מישראל. וע"ש בתוס' דהיינו דאי למעוטי גר בעלמא אתי בשאר דינין נמי בעינן מקרב אחיך וחליצה לא גרע משאר דינין יעו"ש וא"כ אף אנו נאמר דמדבעינן בחליצה קרא למעוטי סומין ע"כ בשאר דינין כשר דאי ל"ה חליצה לא גרע משאר דינין [ומיהו הרי"ף והרמב"ם פסקו דסומא בשתי עיניו פסול לדון ואכמ"ל] ומזה הוכחה ג"כ דע"כ חייב בד"מ דאי ל"ה תיקשי הא משמע בריש כה"ג דהתקוששו וקושו הוה סברא פשוטה אליבא דכו"ע ואי אינו בד"מ היכא דן וע"כ דחייב וא"כ איכא ילפותא בהדיא דכשר לדון ולק"מ לר"י ושפיר י"ל דקיי"ל כותי' כמשמעות הפו' בהך דשבועה וכן פסק הרבינו ירוחם כר"י וכבר כתבנו דכן משמע מפסק הרמב"ם גבי גלות וא"כ נראה דאף דמדברי האחרונים וכ"פ משמע דלא קיי"ל כר"י מ"מ לענין להוציא בקידוש היום וברה"מ ושופר וכ"מ יש להחמיר בספק של תורה. דכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן וסומא דפטור אליבא דר"י אינו יכול להוציא ולחוש לדעת ר"י ומשמעות הרמב"ם והמחבר ובאמת רב יוסף מספקא לי' התם בב"ק אי הלכה כר"י וקיי"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י ורב שישא ברי' דר"א מפרש טעמי' ומשמע דהילכתא כוותי' ומיהו הא דקיי"ל וראיתם פרט לכסות סומא. ובריש חגיגה רגלים פרט לסומא דפטור מראי' ובסוף פסחים דממעט ראב"י סומא מהגדה משמע דלא כר"י ומיהו הני מתניתא נינהו והך דראב"י פליג התם ר"י וי"ל דהיינו טעמא באמת דלא משמע לי' מיעוטא משום דקיי"ל כר"י ועוד יתבאר בזה לפנינו ועכ"פ ספיקא הוה ויש לחוש לחומרא

והנה הרא"ש בב"ק שם פסק כסתמא דמתניתין דהמבייש את הסומא חייב דלא כר"י ומשמע דבכל דוכתא לא סבר כר"י אבל הרא"ש לא הביא פי' התוס' בהך דר"י דסומא אין לו בושת. ומשמע דמפרש כפשוטו דהמבייש את הסומא פטור כי היכי דאר"י אין לעבדים בושת ולפ"ז לא אריא ושפיר י"ל שפסק כר"י וכאשר נבאר דהנה אמר התם על מתני' דהמבייש את הסומא חייב מתניתין דלא כר"י. דתניא רי"א סומא אין לו בושת וכו' מ"ט דר"י גמר עינך עינך מע"ז ופירש"י דע"ז ליתא בסומין דבעינן ראי' דאם לא ראה היך יעיד וא"כ קאי על המתחייבין. וא"כ הך דסומא אין לו בושת היינו שסומא שבייש אינו חייב בבושת וכן פי' התוס' ז"ל בהדי' וא"כ ע"כ הא דאמר מתניתין דלא כר"י אף דבמתני' לא תני אלא המבייש את הסומא חייב כבר נדחק רש"י דהכי קאמר והא בישן פי' דישן שבייש פטור ומדלא פי' דסומא שבייש פטור ש"מ דסומא שבייש חייב ועיקר חסר מן הספר ודיוקא גופא אינו מוכרח כ"כ והדוחק מבואר עוד הקשו התוס' דא"כ נילף נמי דגזלנים וקרובים ופסולים דאין בע"ז ליתנהו בבושת ותירוצם דחוק מאוד לכל מעיין. עוד הקשו דלפי המסקנא דפוטרו מכל הדינין למ"ל קרא גבי בושת ונדחקו ליישב דאי לאו קרא דגבי בושת הוה מסתברא למדרש גבי גלות כר"מ יעו"ש וכ"ז דחוק [והנה מקושייתם דאי ליתא בדינין פטור נמי גבי בושת לא קשי' לסברתנו דלעיל דסומא חייב בכל נזקין דמ"מ אף שחייב בנזק נראה פשוט דבד''ד פטור דזה חידוש וה"נ בב"נ שחבל את ישראל בשוגג ובגרם נראה דפטור מד"ד ופשוט] והעיקר קשה לי מאוד דלשון סומא אין לו בושת משמע דהמבייש את הסומא פטור כי הך דאין לעבדים בושת ותימא מאוד להפך הדברים. ע"כ נראה לענ"ד דיש לפרש כפשוטו דסומא אין לו בושת היינו דאין חייבין על בושת סומא וא"כ אתי שפיר מתניתין דלא כר"י כפשוטו דהא במתני' תנן דהמבייש אח הסומא חייב. והא דכתבו התוס' דהא מילפותא משתמע דקאי על המתחייבין נראה דשפיר איכא למשמע על המתביישין והיינו לפי המסקנא דר"י פוטר סומא מכל מצות שבתורה וכל דינין שבתורה א"כ פשיטא דלא משכחת עדים זוממין שהעידו בסומא והוזמו כיון דפטור מכל דינין א"כ עדים שהעידו עליו לא חייבוהו כלום וא"כ אף אי הוזמו פטורין וה"נ המביישו פטור ואף שהעלינו ברור דלא פוטרו ר"י על גזילתו והלואתו ונזקיו ועוד דהך מתניתא לא תני אלא חייבי מיתות ומלקיות וא"כ לכאורה שפיר איכא ע"ז שהעידו בסומא נראה דהנה בכתובות (ל"ג) אמר אביי דע"ז לא צריכי התראה דמי איכא מידי דאינהו בעו למיקטל בלא התראה ואינהו בעו התראה. ורחמנא אמר כאשר זמם ופריך לי' אלא זוממי בן גרושה דלאו מאשר זמם נפקא ה"נ דבעי התראה. ומשני משפט אחד משפט השוה לכולכם ופירש"י וכיון דרוב ע"ז לא בעי התראה הני נמי לא בעי התראה ויעו"ש דסברת אביי אינה אלא בחייבי מלקות ומיתה והוו רובא והיינו דאינהו הוו רוב החיובין ודו"ק וא"כ ה"נ י"ל כיון דליתא ברוב ע"ז שפיר יליף לי' לענין בושת ועוד י"ל דלגבי סומא נמי כל ע"ז נמי ליתא דיליף ממשפט אחד וכדאמר התם אביי ושפיר יליף לענין בושת ושפיר קאי דרשא על הניזקין ולא על המזיקין וא"כ פשוט דמתיישב קו' התוס' מקרובים ופסולים דעלייהו איכא חיוב ע"ז אי העידו עליהן. ומקרובים בל"ה ל"ק דאיתנהו ברחוקין בתורת ע"ז וכ"כ הש"מ וגם קושית התוס' דלמ"ל קרא גבי בושת א"ש בפשיטו' דהא השתא ילפותא הוה דאינן חייבין על בושתו וזה לא משתמע כלל עד השתא ומתיישב מאוד בסוגית הש"ס וא"כ הרא"ש דלא הביא פי' התוס' משמע דמפרש כפשוטו וכמו שנתבאר וא"כ הך דרשא דבושת לא שייכא כלל לאינך דינים ושפיר י"ל דבכל המצות שפיר פסק כר"י ותדע דאל"ה היכי פסק בפשיטות דלא כר"י מכח הך סתמא רא