בכורי יוסף יט

ודאי יש להן חזקת חולין דמעיקרא דהא כנגד חזקה זו איכא חזקה להיפוך דאית לן להעמידן בחזקת קיים כדאיתא בגיטין ל"א ע"ש ודוחק לומר דהכא שאני דאיתרע חזקה דהתם נמי איתרע ע"ש ודו"ק וע"כ דהולכין אחר הרוב אפי' בדשיל"מ עוד יש ראי' מחולין י"ב) גבי בעיא דרב דימי ב"י האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דפשיט דבשחיטה חזקתו שחוט ובתרומה כה"ג אין חזקתו תרום ופריך אי חזקה שליח עושה שליחותו אפי' תרומה נמי ואי בדשיל"מ אין סומכין על הרוב לימא דרוב שלוחין עושין שליחותן ובתרומה דקיי"ל דטבל יל"מ אין סומכין על הרוב וע"כ דרוב מהני אפי' ביל"מ ולפי"ז גם בביצים הניקחים מן העובדי כוכבים דכתבו בשם רש"ל להחמיר לענ"ד יש לסמוך על הרמב"ם ורש"י והרבה פוסקים דברוב שרינן אפי' בדבר שיל"מ ולענין חדש כבר כתבנו די"ל דאפי' הראב"ד מודה דהולכין אחר הרוב וכ"ש דיש להקל ועיקר הדבר הוה דרבנן דמ"ה אין חומרא כלל בדשיל"מ. ואין חוששין בו להחמיר וז"ב

ולענין משקין הנעשה מחדש דכתב הש"ך בשם הלח"מ להתיר מסוגי' דריש כל שעה דאמרינן אין סופגין על היוצא מן הערלה אלא בזיתים וענבים לבד ובעי למיפשט מינה כדר"י דבכל איסורין אין לוקין אלא כדרך הנאתן ודחי אביי דשאני התם דזיעה בעלמא הוא והרי מעיקרא בעי למיפשט מינה לענין כל איסורין וא"כ ה"נ למאי דמסיק אביי דטעמא משום זיעה מסתמא דה"נ מותר נמי בכל האיסורין אבל הגאון ח"צ כתב דלא סמכינן אהך סוגי' דסותר לסוגי' דהעור והרוטב דתני' בהדיא דבטבל וחדש וכל איסורין משקין היוצא מהן כמותן. והדר אמר התם דבתרומה וביכורים סבר ר"י דאין איסור אלא ביוצא מזיתים וענבים ומסיק דהך דאין סופגין על היוצא מן הערלה כו' ר"י היא וגמר פרי פרי מביכורים הרי דלר"א גם בערלה אסור ולר"י דוקא ערלה שרי דיליף פרי פרי אבל שאר איסורין לא והאחרונים לא הודו לו בזה דקשה לעשות מחלוקת בין הסוגיות ולימא דר"ז לא ידע הך מתניתא דכל האיסורין משקין היוצא מהן כמותן וחתרו הרבה ליישב הסוגיות ועפ"ז כתבו להסכים להרב לח"מ להתיר אבל נדחקו בהרבה דחוקים והאריכו מאוד עד שא"א לעמוד על דבריהם והנלענ"ד ליישב הסוגיות בדרך מרווח בקצרה. והנה כבר הקשו בתוס' על אביי דאמר טעמא משום זיעה דהא בחולין מסיק משום דגמר פרי פרי ותי' דטעם הפטור בכל היוצא הוה משום זיעה והא דיליף פרי פרי היינו לאסור בזיתים וענבים אבל הניחו בתימא. דהא קיי"ל טעם כעיקר מ"ה והיכי אמר דזיעה בעלמא הוא עוד קשה לענ"ד על תירוצם דהא דגמרינן פרי היינו לאסור בזו"ע. הא בהדיא אסיק התם מעיקרא דבכל איסור הבא מאליו איכא למילף משרצים וחמץ או חלב או נבילה וערלה איסור הבא מאליו ואפי' הנך דלא בא מאליו אין אנו צריכין לענין זו"ע לג"ש דפרי פרי אלא במה הצד משרצים וביכורים. ולא צריך ג"ש כלל. עוד תמוה לי דהא לפי מאי דאסיק התם הך דאין סופגין ר"י היא אבל לר"א לקי בכל מילי וא"כ היכי אמר בריש כ"ש אף אנן נמי תנינא לסיועי לר"י אדרבה הוה לי' לאתויי רישא דפליג ר"א ולימא כתנאי והכי אמרינן בפרק כ"מ (דל"ח) לענין דובשא דתמרי דאמר דמברך שהכל מ"ט זיעה בעלמא הוא כמאן כהאי תנא ומייתי רישא פלוגתא אדר"א ור"י:

עוד יש להקשות לבד מסתירה דזיעה מ"מ משמע דלא עדיף מיהו משלא כדרך הנאתן והיכי נאסרינהו בכל איסורים שבתורה הרי כאן ד' קושיו' חזקות והנלענ"ד דהנה התוס' בחולין (קי"ב) ד"ה ורוטבן הקשו אהא דמרבינן מהטמאים גבי שרצים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ת"ל דטכ"ע ותירצו דאיצטריך לציר ואינך אגב נקטינהו ועוד כתבו דאיצטריך אף לרוטב דס"ד דשתי' לא הוה בכלל אכילה וה"נ מייתי לה בהעור והרוטב לענין המחהו וגמעו כו' ומציר לא אתי דאיכא לאוקי כגון שהקפהו ואכלו ע"ש נקטינן מדברי התוס' דבשרצים איכא תרי גווני יוצא מהן לאיסור חדא ציר ואין בו נ"ט לאיסור וחדא רוטבן ומשקין היוצא מהן דסוגי' דהעוה"ר דיש בהם טעם אלא דאיצטריך קרא לרבויי שתי' כאכילה והנה ציר לא מיתסר בכל התורה והכי אמרי' בהדי' בגה"נ (דצ"ט) גבי דג טמא שאני ציר דזיעה בעלמא הוא ואינו אלא מדרבנן ואי ס"ד דבכל הנך דהעוה"ר אסור ציר א"כ גם דג טמא נילף במה"צ משרצים וחד מהנך. ואי"ל דדג טמא הותר מכללו והיינו בכלים כדאמרינן בסו"פ א"ט דמ"מ ניתי משרצים וחלב דאמרינן בסוגיא דהעוה"ר שם דהותר מכללו וע"כ דלא אסר אלא בשרצים וע"ת גה"נ שם. דבשרצים ובהמה טמאה איכא קרא אבל דג טמא ליכא למילף מינה ומה שהניחו בקושי' דא"כ היכי יליף בדקי"ב טריפה משרצים נלענ"ד עפ"י דבריהם בפא"ט (דס"ד) ד"ה שאם לענין ביצת טריפה דילפינן מביצת טמאה ולא ילפינן ביצת השרץ מינה משום דמסתברא דעוף מעוף ילפינן ע"ש. וה"נ טריפה ילפינן מבהמה טמאה דהוי בהמה מבהמה. אבל דג מבהמה ושרץ לא אתי' וזה נכון עכ"פ זה ברור דבכל איסורין שבתורה ציר לא אסור דאין בו נו"ט דזיעה בעלמא הוא ולא מיתסר אלא מדרבנן וא"כ נראה דהך משנה דאין סופגין על היוצא מערלה אלא בזו"ע כלל כל היוצא ולענין משקין אינו אלא אליבא דר"י. וטעמא דגמר פרי פרי מתרומה להתיר כהבנת התוס' בתחילת קו' ובאמת בלא הך דרשא הוה אסרינן משקה כל פירות ערלה דהוה איסור הבא מאליו והוה ילפינן לאיסור משרצים וחד מהנך אלא דגמר ג"ש להתיר ולעולם הוה הג"ש להקל כמשמעות לשון הסוגיא דהעוה"ר שם. וסוגיא דריש כ"ש דסבר דהטעם משום זיעה לא איירי כלל בהך גוונא דהכא אלא איירי באופן יוצא השני דהיינו ציר דאתמעט נמי במתני' מכללא דכל היוצא ואיירי כגון אפי' הקפהו דאין בו היתר דשתי' דבפהעוה"ר וכדברי התוספות בדקי"ב. ובזה טעמא משום זיעה כדאמרינן בפגה"נ. ובהא כו"ע מודו. ור"ז לא הוה ס"ל טעם דזיעה אלא הוה סבר דציר הוה שלא כדרך הנאתן ומייתי שפיר סייעתא לר"י מכו"ע ואף דבשרצים וב"ט אסור מ"מ כבר כתבנו דלא ילפינן מינייהו וש"ה דגלי קרא ואביי דחי לי' דהתם משום זיעה וכסתמא דהש"ם בפגה"נ ול"ק כלל קושית התוס' דהא טכ"ע מה"ת דציר אין בו טעם וכדבריהם בחולין קי"ב והא דשרי משקין אף שיש בהם טעם שאני התם דהוה שתי' ואליבא דר"י ובזה לא איירי סוגי' כלל ובסוגי' דברכות (דל"ח) לענין דובשא דתמרי הא ודאי דהא דנקט זיעה ל"ד ולא הוה כסוגי' דזיעה דפגה"נ דאין בו טעם דהא אפי' משקין כתבו התוס' בפשיטות דיש בו טעם אלא דהתם לענין ברכה קיי"ל. כל שנשתנה נשתנה ברכתו ואפי' שלקות