בכורי יוסף טז

מזה וכיון דאכתי לא נתקדשה הארץ ודאי לא שייך לשם מצוה ואחר שעברו את הירדן שנתקדש כבר גם ארץ סו"ע לא מצינו שחזרו וע"כ שלא הקריבו מהן ופריך שפיר והנה זה שייך לענין הקרבה אבל לענין איסור חדש שפיר י"ל דמעיקרא הוה אסירא בתבואה שהביאו בידם מארץ סו"ע דנאסר תיכף בכניסתן לארץ משום חדש דהא בשל ישראל גדל שנה זו וז"ב אבל כבר הביא הברכת הזבח ראי' ברורה לאסור דהא ערלה הוכיחו התוס' שם בקידושין דנוהג בשל עובד כוכבים ומדלא אר"ש ק"ו בערלה בג' ע"כ חדש נמי נוהג בשל עובד כוכבים דאי לא"ה איכא ק"ו נמי מהא דחדש אינו נוהג בשל עובד כוכבים וערלה נוהג וראיתי מי שנסתפק דערלה גופי' אינו נוהג בשל עובד כוכבים מדאורייתא אבל לענ"ד דראי' התוס' דערלה נוהג בשל עובד כוכבים מע"ג דאמר דאסרו גבינות עובד כוכבים משום שמעמידין בשרף של ערלה וש''מ דנוהג בשל עובד כוכבים משם מוכח נמי דהוא מ"ה דהא בע"ג שם כתבו התוס' אהא דבעי לפרושי דטעם דאסרו גבינות עובד כוכבים משום שמעמידין בעור קיבת נבילה והקשו דלמ"ל נבילה אפי' שחוטה נמי הוה בשר בחלב דכבוש כמבושל ותי' דכבוש הוה דרבנן ולספיקא דרבנן לא חיישינן. וע"כ בערלה דחששו הוה מ"ה. וא"כ חדש נמי הוה בשל עובד כוכבים מ"ה וז"ב וא"כ לכאורה אין לנו על מה לסמוך במה שנהגו להקל:

ולענ''ד לש"ב ולבנות היתר רמ"א ביו"ד סי' דכתב דאין נוהגין לאסור סתם תבואה מכח ס"ס ספק משנה שעברה ואת"ל משנה זו שמא נשרשה קודם לעומר ומסיק דבמיני תבואה שזורעין ודאי אחר הפסח יש להחמיר ומשמע דווקא בודאי הא כל שאינו ודאי אפי' מיעוט קודם הפסח יש להקל אמנם הש"ך שם סק''ו כתב דמיעוט אינו חשוב להצטרף לס"ס והוכיח כן מדברי התוס' כתובות ועפי"ז כתב המ"א בשם השל"ה דבמדינותינו שרוב נזרעין אחר הפסח אסור ועוד הביא הגרע"א להקשות בעיקר ס"ס של הרמ"א דהא הוה משם אחד ולא הוה ס"ס כמבואר בתוס' כתובות שם. והנה בכתובות (ט') אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ופריך ס"ס הוא ספק תחתיו ספק א''ת ואפי' תחתיו ספק באונס ומשני ואי בעית אימא באשת ישראל וקיבל בה אבי' קידושין פחות מבת ג' והקשו שם בתד"ה באשת ישראל אכתי הוה ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון שמא כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא ותי' דשם אונס חד והקשו דנימא אוקמא בחזקת היתר ובאונס הוא ותי' דרצון רובא והקשו דא"כ היכי קאמר דהוה ס"ס ותי' דאינו רוב גמור ובמקום ס"ס שרי ומזה הוכיחו דהא אי הוה רוב גמור אינו מצטרף לס"ס וכן היכי דהוה משם אחד לא חשיב ס"ס כמש"כ דשם אונס חד:

והנה בס"ט סקפ"ז הקשה על דברי התוס' דסותרים דבריהם בנדה (דף י"ח) דהקשו לפירש"י שם דרוב שליות יש להם ולד דא"כ למה תנן בבהמה המקשה דשליא שיצתה מקצתה אסורה הא מוכח בב"ק דמקצת שליא ספק יש בהם רוב ולד או לא א"כ נימא סמוך מיעוט שליא שאין בהם ולד כלל לספק דאין כאן רוב ולד ולא הוה עוד כילוד ושריא השליא והוה רובא להתירא וכי ה"ג אמרינן שם סמוך מיעוט נדמה לפלגא דנקיבות וכן בבכורות עכ"ד וה"נ אפי' ספק האחד מיעוט אמרינן סמוך לספק השני והוה רובא וכתב דדבריהם בנדה עיקר מכח ראיות ברורות שהביאו ולענ"ד דברי התוס' צדקו יחדו ואין סותרין כלל ונחקור בהא דנסתפקו הראשונים אי ס"ס הוה כרוב או לא או דעדיף טפי ולכאורה הא ס"ס היינו רובא ממש דשני צדדי ההיתר רבין על המיעוט והוה רוב אבל נבין דבריהם בהקדם שנדקדק דגבי ס"ט תנן בטהרות כובא בתוס' (פסחים ט') דכל שאתה יכול להרבות ספיקות וס"ס ברה"י ספיקו טמא ואילו גבי רוב תניא בתוספתא (פ"ו דטהרות) דמים טהורים נטמאים בתוך הבית הלך אחר הרוב והכי מוכח סוגי' דחולין (ריש ד"י) גבי שדרכן של שרצים לגלות ואין דרכן לכסות דמצטרפין לרוב לטהר וע' פירש"י והכי תניא בהדי' בקידושין (ד"פ) עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם הלך אחר הרוב ע"ש. וצריך להבין דמ"ש רוב מס"ס והנראה דגדר ס"ס כל שאין ההית' מש"א ומטע' אחד דבזה אין אומרי' דמצטרפין שניה' כאחד כיון דאינן מט"א וכי ה"ג כתב הש"ך ביו"ד סרמ"ב ובחו"מ סכ"ה דבאיסור דאורייתא אין מצטרפין שנים שאין אומרין מט"א ע"ש אלא דזה גופה הוא רוב דיש שני צדדין להיתר וצד אחד לאיסור ומש"ה נמי נראה אף שאין צרדי ההיתר מחצה הספק ממש. ואפי' כי מצרפת שניהן אפשר דאכתי לא הוה רובא. מ"מ כיון דשני הספיקות רגילין ויש כאן שני צדדי היתר הא גופא הוה רובא שיש שני צדדין להיתר אבל כל ששניהן מט"א וש"א ממש מצטרפין שניהם כאחד. ובכי ה"ג בעינן דכשיצטרפו ליהוי רובא והשתא איש דגבי טומאה לא מהני ס"ס דכיון דאין הספיקות מצטרפין כאחד וכל חדא לחודא קאי א"כ קיי"ל דס"ט ברה"י הוה ודאי טומאה כדכ' התוס' בחולין (ט') ד"ה התם ע"ש וכיון דכל אחד באפי נפשי' הוה ודאי טומאה לא שייך ס"ס כלל אבל כל שהרוב כאחד לא שייך למילף מסוטה דלא אסרה חורה אלא ספק אבל רוב אזלינן בתרי' כודאי וזה נכון מאוד וזה נמי מה שנסתפקו הראשונים דהיתר זה של שני צדדי היתר שאין מצטרפין אי הוה כרוב והשתא מבואר לנו דברי התוס' דאינן סותרין כלל דבנדה דספק שאין רוב ולד וספק שאין ולד כלל הוה מש"א דאינה לידה והוה מט"א דרובא דאין כאן לידה ושפיר אמרינן סמוך אבל בכתובות ספק א"ה וספק אונס אינן מש"א ותדע דהא קרי לה בסוגיא ס"ס וא"כ אי הוה אונס מיעוט גמור לא הוה הך ספק חשיב כלל ולא הוה אלא חד ספק דא"ת וסמוך לא שייך דהא אינן מט"א וכדבארנו וזהו כל דברי הפו' דכל שרגיל לאיסור לא מיחשב ס"ס היינו שאינן מש"א ולא שייך סמוך וכ"ז ברור

ובזה יתיישב קושית התוס' בב"ק (דף י"א) ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד דמשמע הא אי הוה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת וה"ד אי ברה"ר בחד ספיקא טהור ואי ברה"י אפי' ס"ס טמא כדתנן כל שאתה יכול להרבות ספיקות כו' ברה"י טמא ותי' דאיירי לבעלה וזה תמוה לענ"ד דכיון דהאיסור לבעלה נמשך מטומאה וא"כ כיון שאנו מטהרין ברה"ר בחד ספיקא ואמרינן דלא הוה לידה א"כ אינה אסורה גם לבעלה וכן ברה"י כיון דאנו מטמאין בס"ס ואמרינן דהיא יולדת ה"נ אסורה לבעלה והכי מונח בריש פרק שני נזירים גבי ראיתי אחד מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך הני חרי והך דקאי הוה תלתא וס"ט ברה"ר ס"ט והרי חזינן אף דקרבן ודאי הוה איסור מ"מ כיון דנמשך מטומאה יש לו