בכורי יוסף יג

ביתו ולא עירב ה"ז ח"ג ולא יזוז ממקומו ומ"ד דאין נותנין לו סבר כהך לישנא דלר"מ עקר דעתו אבל לישנא בתרא מפרש דפלוגתייהו בקנו לו רגליו וכלשון ראשון ברש"י והיינו כסוגיא דידן וטעמא דר"מ משום דמספקא ליה אי קנו לו רגליו והך סברא דעקר לא אמרינן כלל והך לישנא הוה כמ"ד נותנין לו והיינו דקאמר במה פליגין כר"מ אבל כר"י לכ"ע נותנין דהא אפילו לל"ק דמפרש דאליבא דר"מ עקר ר"י סבר התם דלא עקר ועכ"פ חזינן השתא דלא משמע ליה להירושלמי דח"ג משמע דמביתו לעירובו מיהו אית ליה אלא דח"ג לגמרי ולא יזוז ממקומו ואין אנו צריכין למה שנדחק רש"י בדף נ"ב דלא עקר אלא מצד ביתו ולהלן אבל לצד עירובו לא עקר אלא דלגמרי עקר יעוי"ש וכן התו' בדף מ"ע ד"ה ואפילו הקשו שם לרב דסבר דעקר משביתת מקומו ולא יזוז ממקומו מהך מתני' דנתגלגל דקתני ה"ז ח"ג ולא אמרינן לא יזוז ממקומו ולשיטת הירושלמי ליתא אלא דאין ה"נ דלא יזוז ממקומו. וסבר רב כר"מ דעקר ומיהו י"ל כתירוצם לחלק בין עיר לדרך כדי דלא נימא מילתא דרב כתנאי וגם נראה דלפי הירושלמי מוכח דלסוגיא דידן דהוה כפתר חורן. לא פליגי כלל בעקר אלא כלשון ראשון ברש"י דפלוגתייהו בקנו לו רגליו ועיין ומיהו אפשר לדחוק דרש"י מפרש שלא זכה לו עירובו לעקור רגליו מעירו היינו אלפים שמצד ביתו לעירוב אבל מה שהוא מביתו לצד שני שאוסר עליו עירובו מודה דעקר ופי' כמ"ד נותנין לו אבל לישנא לא משמע הכי גם הסברא דחוקה בעצמה ודו"ק:

המ"א בסי' ת"ד סק"א הביא דעת הרלב"ח. דאפילו אי תחומין דאורייתא תחומי כלים דרבנן יעוי"ש ולכאורה היה נראה ראיה לדבריו מדאמרינן (בעירובין צ"ד) רי"א בשיירא נותן אדם חבית לחבירו וחבירו כו' ופירש"י דבשיירא דאנוסין הן הקילו ולכאורה הא כבר כתב הרא"ש בפ"ד ס"ח. דלר"י תמ"ה וכבר הוכחנו כן לעיל והיכי ניקל באיסור דאורייתא אלא ע"כ דאפילו אי תמ"ה תחומי כלים דרבנן ומש"ה מקילין בשיירא אבל יש לדחות דאפילו אי ת"כ נמי דאורייתא י"ל דהקילו הכא בשיירא דכיון שאין להם מים אחרים י"ל דמאתמול סמכי עלייהו ובעלים מעיקרא אפקורי מפקרי להו והוה כחפצי הפקר דאין קונין שביתה וכי ה"ג אמרינן בביצה ל"ז דמוסר בהמתו לרועה בשאין בעיר אלא רועה אחד הרי היא כרגלי הרועה דמאתמול סמכא דעתיה עליה וליכא למימר דהיינו דווקא לדידן דתחומין דרבנן אבל אי תמ"ה לא מקילינן דא"כ מאי פריך התם אמתני' דקתני כרגלי הבעלים לישני דמתני' כמ"ד תמ"ה ומש"ה לא מקילינן ואף שיש לדחות דלא ניחא ליה לאוקמי מתני' כמ"ד תמ"ה דסתמא בעירובין דתד"ר מ"מ מסברא ודאי נראה דלמה לא יועיל כיון דנימא דאפקי לה כבר אין קונין שביתה וה"נ כיון דסמכי עלייהו שאין להם מים אחרים מסתמא הבעלים יתנו להם ואף דבמים של שותפין משמע בביצה ל"ט דאי אין ברירה אסורין ורב יוסף דמוקי הכא בשיירא שמעינן לי' גופי' בעירובין ל"ז. דטעמא דר"ש בלוקח יין משום דא"ב וא"כ ה"נ טעמא דר"י דסבר ג"כ הכי התם משום דא"ב וא"כ בשותפין אסור לדידי' מ"מ בשיירא שרי טפי שאני גבי שותפין שכבר יש להן קנין במים ולא נימא דאפקור לכל הבור. אבל הכא בשיירא אמרינן דהבעלים מפקע להו מרשותיה ואינהו נמי לא קנו עדיין מש"ה אין להם שביתה כלל ועוד דבשיירא הוא דהקילו משום הפקר דאנוסין נינהו אבל באחרים כל שלא הפקירו בפירוש לא נקיל אבל יש להביא ראיה מביצה שם. דאמר התם חבית ובהמה של שותפין דאמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה א"ל ר"כ ור"א לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו שתיק רב וע"כ הא דשתיק משום דאודי להו דלא מסתבר דלא חש להו וכן כתבו הפוסקים ואמאי שתיק הא משמע בעירובין ד"פ דסבר עירובי תחומין צריך לזכות וכתבו התד"ה מעשה דפלוגתייהו אי תמ"ה וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם עלה רבי יוחנן אמר ק"ו הדברים אם בע"ח דרבנן צריך לזכות ע"ת דבר תורה לא כ"ש אתיא דרב כר"י וע"ש (פי' רב דסבר בשמעתין דע"ח צריך לזכות כר"י) ומשמע דסבר דתמ"ה וא"כ אמאי שתק הא שפיר י"ל דמוקצה שהיא דרבנן לא חששו אבל תמ"ה חששו אלא כשיטת הרלב"ח דת"כ לכ"ע דרבנן. ופריך שפיר אבל כשנדקדק בדברי הירושלמי גם זה יש לדחות דהא אי נימא דתחומין ד"ת דקאמר היינו ממש מ"ה קשה לכאורה דבסוגי' דידן שם פריך לר"י דסבר ברירה ובדרבנן מי אית ליה כו' ועי"ש משמע דלר"י תד"ר. עוד קשה הא אר"י הלכה כסתם משנה וסתים לן בעירובין נ"ח ובספ"ב דכתובות דתד"ר ע"כ נראה דדבר תורה דקאמר היינו דעיקר תמ"ה. והירושלמי לשיטתיה דתחומין די"ב מיל דאורייתא. ודברי התוס' נמי יש לפרש כן דהא דסבר ר"ח לוקין על תמ"ה כבר פירש הרא"ש דהיינו תחומין די"ב מיל ור"י דסבר התם ס"ע כשר אמר התם בסוגיא דתחומין אין לו עיקר מן התורה ועי"ש ולפי"ז גם רב נמי לא סבר אלא דעיקר תמ"ה והא דלא משני דמש"ה חששו לתחומין דעיקרו מן התורה זה אפילו אי נימא דטעמא משום דת"כ דרבנן יש להקשות כן דמ"מ יש לו עיקר מ"ה אבל לא קשה מידי דהא מסקינן לעיל ד"ד דרב אית ליה הכנה דרבה. א"כ מוקצה נמי יש לו עיקר מה"ת ופריך הגה"ה ( ובהכי ניחא (בחולין י"ד

) גבי השוחט בשבת כו' דא"ר ונסבין חבריא למימר ר"י היא כו' ובעי למימר ר"י דמוקצה כו' ופריך ומי אית לי' לר"י ברירה והתניא הלוקח יין כו' ולכאורה הלוקח יין מבין הכותים דודאי אינם תורמים כמש"כ התוס' שם הוה דאו'. ומאי פריך למוקצה דרבנן

ויש מי שרצה לומר דהתם נמי מדאו' מתבטל התרומה ברוב וזה אינו מכמה טעמים חדא דהכא אנו דנין על עיקר חלות התרומה דהוה דאוריי' ועוד דקודם שהפריש אינו שייך ביטול

דאכתי אינו חל שם תרומה. וגדולה מזו כ' התו' בכ"ד שפיר ולעולם ת"כ דאוריי'. ולכאורה משמע כן שם אליבא דר"י דפריך אהא דסבר יש ברירה בחבית מדתנא איו דאין אדם מתנה על שני עירובין כאחד כו' ואר"י וכבר בא חכם כו' אלמא דא"ב ע"ש ואם יש לחלק בין ת"כ לתחומי עצמו אף שכבר ביארנו דלר"י תד"ר מ"מ לישני דבתחומי עצמו דאיכא בדאורייתא בי"ב מיל מחמיר דאין ברירה אבל בת"כ דליכא בדאורייתא סבר די"ב אלא ע"כ דבי"ב מיל ת"כ נמי דאורייתא. ומיהו י"ל דלא ניחא ליה לחלק כ"כ ובלא"ה כתבו שם התוד"ה ואר"י דניחא ליה