בכורי יוסף יא

עקר וא"כ הך דהכא נמי יש לנו לומר דלא פליגי אר"מ וסברי נמי דעקר דעתו מתחום ביתו וא"כ אין כאן ספק אלא אאלפים שמעירובו ואפ"ה מחמרי וע"כ דתחומין מ"ה כדאמרינן אליבא דר"מ ועיין בדבריו באורך והנה שיטתו דלשמואל לא מצינו חולק על ר"מ בהא דעקר ולא נעשה פלוגתא חדשה אלא נימא דר"י סבר תמ"ה כר"מ אבל לרב טפי אית לן לומר דטעמא דר"י משום דלא עקר והוה ספק הסוחר ומחמיר אפילו בדרבנן מדנימא דסבר תמ"ה:

ואחרי הסליחה לע"ד א"י ליישב ד"ק בזה דאעיג דפלוגתא דמתני' דמי שיצא לילך לא פליג ר"י אהך סברא דעקר דטעמא דר"י התם דקנה עירוב מ"מ הא לר"י ע"כ לית ליה סברא דעקר דהא דייק התם רש"י בד"ה אלא אפילו ודאי לא עירב דסתמא דמתני' לעיל גבי נתגלגל דקתני אינו עירוב דמשמע והרי כבני עירו ולא אמרינן דלא יזיז ממקומו האי סתמא ר"י הוא דפליג וסבר דלא עקר ועי"ש וכן יש לדקדק כה"ג ממתני' טובא עוד תנן בהדיא לקמן ד"ס מי שהיה במזרח ואמר לבנו ערוב לי למערב כו' יתר מכאן מותר לביתו ואסור לעירובו הרי אף דסמך על עירוב בנו אפ"ה מותר לביתו ולא אמרינן דעקר דעתו וע"ש ברש"י ד"ה ואסור כו' עוד נ"ל להביא ראיה מדר"י גופא דסבר לא עקר דתניא לקמן ל"ח נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני ד"ר רי"א ה"ז ח"ג והרי רבי סבר ע"כ דהרי הוא כבני עירו בשני דודאי שני קדושות הן ואף דאיהו פ"כ סמך עליו אף בשני דאי ל"ה לכ"ע לא הוה עירוב והרי אף דסמך עליו לא אמרינן עקר דעתו לרבי וכן ר"י דפליג משמע משום דספק קדושה אחת כחכמים דמתני' וכן פירש"י אבל בלא"ה הוה כבני עירו הרי דלא אמרינן עקר דעתו ולא מסתבר לאוקמי בנודע לו קודם יום שני ומש"ה אי הוה שתי קדושות הרי אכתי לא עקר כלל דלא משמע הכי מלשון ה"ז ח"ג דאי בנודע לו קודם הרי יכול להניח עירוב מחדש ויש מי שרצה לחלק בין ספק לודאי דאף דחזינן דפליג בודאי מ"מ בספק אפשר דסבר עקר ואינו נראה כלל דכיון שמצינו שחולק בוודאי למ"ל לחלק בספק ונימא דסבר חמ"ה טפי אית לן למימר דלא מחלקינן ביניהן ומש"ה מחמיר דהוה ספק הסותר ולעולם תד"ר ועוד נ"ל דע"כ אף בספק סברי רבנן דלא עקר דלכאורה קשה למה מחמרי רבנן משום ספק דנאכל בראשון אין יוצא עליו בשני נימא ס"ע כשר ודוחק לומר דסברי רבנן נמי תמ"ה דהא סתמא דלקמן נ"ח דתד"ר אלא משום דסברי לא עקר והוה ספק הסותר ומש"ה אזלינן לחומרא ומיהו זה י"ל דאפילו בלא ספק הסותר מ"מ בכי ה"ג דלהראשונים גופייהו הוה מספקא להו בדינא אזלינן לחומרא ואף דבשאר ספק אזלינן לקולא אף בספיקא דדינא מ"מ בכי ה"ג לא ניזיל לקולא וכן הביא הק"נ בסוכה פ"ק אות פ"ח ועוי"ל דבלא"ה יש כאן ספק הסותר היכא דעירב לשני רוחות ובסותר כי ה"ג נמי מחמרינן וכי ה"ג כתבו התוס' בנדה כ"ז ד"ה חומר ועי"ש ויש לחלק מיהו אף דאינו מוכרח מרבנן דהכא מ"מ טפי מסתבר שלא לחלק ביניהן מדנימא תמ"ה וא"כ ביותר קשה להרא"ש מנ"ל דלר"י תמ"ה ובעיקר קושיתו דדילמא מש"ה מחמיר ר"מ משום ספק הסותר ותירץ משום דעקר ואין כאן סותר אכתי לא יתיישב לנו ללשון ראשון ברש"י שם דאף לר"מ לא אמרינן עקר. עוד קשה לרב דסבר לרבנן לא עקר א"כ מ"ט דר"י דסבר ס"ע כשר הא הוה ספק הסותר ובכי ה"ג קיי"ל בכ"ד לחומרא ומיהו י"ל דאיהו סבר עקר כר"מ אבל יקשה לדידן יסתרו לנו פסקי השו"ע אהדדי דבסי' הי"א גבי מי שהיה במזרח פסקינן דלא עקר ועי"ש בט"ז וכן בסי' ת"ט סעיף י"ג ועי"ש ובספק עירוב פסקינן בסעיף י' דכשר ואמאי מקילינן בספק הסותר ע"כ נראה דקושי' מעיקרא ליתא דלא מבעיא לשיטת התוס' בד"ה אר"י דחזקת תחום ביתו לא חשיבא חזקה כלל אין כאן ספק הסותר כלל דהרי להעירוב יש לו חזקת קיים ולתחום ביתו יש חזקה כנגדה ואית לן להקל בתחום עירובו דמסייע ליה חזקה וכן הדין בכל דבר דאזלינן בתר חזקה אלא אף לשיטת רש"י דאיכא חזקת תחום ביתו מ"מ אין לנו להחמיר בכאן משום ספק הסותר שהרי מוכח ע"כ דעיקר העירוב הוא גילוי דעתא היכא דניחא ליה ותדע דהא הני דבי רב דאכלי בבאגא ובייתי בי רב איתא לקמן דע"ג דמשחינן להו מבי רב ולא ממקום הפת ונותן עירובו נותנין לו תחומו ממקום עירובו ומה עדיף העירוב ממקום אכילה וע"כ דעיקרא דמילתא אזלינן בתר ג"ד דידיה:

אלא שתקנת חכמים היתה שאין קונה שביתה בלא פת ובבא בדרך מקילינן בדף מ"ע דקונה שביתה באמירתו:

ועיין דף נ"א דר"ח מקיל טפי וא"כ איכא למידק הכא אפילו נתגלגל הפת הרי בעת ג"ד היה פת וא"כ אף שנאבד הפת ג"ד דידיה קיים ולמה יפסיד עירובו וצריך לומר כדי שלא נחלק בתקנת חכמים כיון דנתגלגל מבעו"י מדמינן ליה לתחילת עירוב ולפ"ז יתיישב שפיר דבנולד ספק בעירוב על הפת. כיון דעיקר העירוב דהיינו ג"ד לא איתרע כלל אין לנו לדון בעיקר העירוב אלא נדין על הפת בכלל עצמה וכל שיש לנו על הפת חזקת קיים אין לנו להחמיר כלל משום ספק אחר כיון שאם נדין על הפת יש לנו לומר שהוא קיים א"כ שוב קיים לנו ג"ד דידיה. ואפילו נימא דמהני חזקה שכנגדה לאורועי חזקת פת ולמשויה ספיקא כדמשמע בסוגיא מ"מ אי עירוב דרבנן יש לנו להקל דיכול לערב אף בספק פת וג"ד דידיה דהוה עיקר העירוב הוא קיים ומהני אף בספק פת אם לא שנאמר דעירוב דאורייתא ולא יכול לערב בספק פת ומש"ה פריך לר"מ בפשיעות כיון דבשאר ספיקא דרבנן מקילינן הוה לנו להקל דיכול לערב בספק פת ומוכח ע"כ דסבר תמ"ה. ומש"ה אינו יכול לערב בספק פת ואף דאפילו אי תמ"ה נראה דהעירוב דמדאורייתא יש לנו לומר דהוא ג"ד היכא מקום שביתתו ומשם יש לנו למדוד תתומו דאטו פת כתיב באורייתא אלא מקום שביתתו דיינינן ליה ממקום ג"ד וכן משמע מכ"ד מ"מ י"ל כיון דעיקר עירוב דאורייתא מחמיר אף בספק פת וא"כ יפה למד רבינו הרא"ש דר"י נמי דמחמיר בספק:

ע"כ דסבר תמ"ה (ומיהו יש לעיין בשיטת רש"י בשבת ל"ד דסבר דיכול לערב אף בספק בין השמשות והרי התם ודאי הוה ספק הסותר ולמה לנו להקל בספק הסותר ולזה לא יונח לנו בדברינו גם תירוץ הגאון לא שייך הכא דמספקינן אי כבר קנה תחום ביתו ועיין וי"ל דהכא אין אנו דנין ככל ספק דעלמא אלא כיון דתחומין דרבנן כך היתה תקנת חכמים. דביה"ש יכול עוד לערב ודכוותיה קיי"ל דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו ביה"ש וה"נ כיון דתחומין דרבנן כך התקינו דיכול עוד לערב ביה"ש ובזה ס