בכורי שלמה חלק א פו

תאומים הנ"ל. דמ"ה הוכרח הלבוש לומר דגם ע"י נכרי איכא מאן דס"ל דאסור להרכיב אילן. ומ"ה נוכל לדמותו לכלאים לקרבן עכ"פ אם הקרבן נעשה כלאים ממילא דכמו בכלאים אף אם נעשה ממילא נפסל לקרבן. עכ"פ במצות לולב דגרע חד דרגא אם נעבד בו עבירה עכ"פ פסול למצוה דהוא ג"כ צורך גבוה וחמור מלהדיוט. נהי דמותר להדיוט מ"מ למצוה עכ"פ פסול אם נעבדה בו עבירה ומאיס לגבוה ולקרבן פסול אף בממילא ואז למצוה מותר דלמצוה גרע חד דרגא מקרבן. ומנא אמינא לה דאף בדברים שאין דומין אהדדי מ"מ בנחית חד דרגא ילפינן זה מזה. דהנה כלל גדול בש"ס דאיסורא מממונא לא ילפינן ויעי' ביבמות (דף קט"ו:) גבי אי חיישינן לתרי יצחק או לא דרבא דאית לי' דלא חיישינן פשט איסורא מהנהו תרי שטרי דנפק במחוזא וכתוב חבי בר ננאי וננאי בר חבי דאגבי בהו רבא בר אבוהו אע"ג דשכיחי טובא במחוזא. והרגישו רש"י ותוס' ז"ל דהיכי פשט רבא איסור מממונא. והעלו דמדמה רבא איסורא לממונא דכי היכא דלענין ממונא אע"ג דהוחזקו לא חיישינן לענין איסורא כי לא הוחזקו מיהו לא חיישינן יע"ש. א"כ מבואר דכשמחתינן חד דרגא איסור מממון ג"כ ילפינן זה מזה אף דאיסור מממון לא ילפינן. וא"כ כ"ש מצוה דנחית חד דרגא מקרבן כמ"ש בשם הש"א ומהר"א תאומים. ובנחית חד דרגא ילפינן מצוה מקרבן. כנ"ל. ומיושב קשית הבית אפרים וקשית מהר"א תאומים חדא בירך חברתא

קלא) [עוד יש לתרץ קשית מהר"א תאומים דמצוה גרע מקרבן ואיך ילפינן זה מזה. ע"פ מ"ש הריטב"א בסוכה (דף ל'.) כיון דהארבעה מינים באים לרצות דומה לקרבן לענין מהב"ע [עי' לעיל אות קי"ב] ע"ש. והוא כעין מה דאמרינן בר"ה (דף כ"ו:) כיון דלזכרון קאתי הוי כלפנים. וא"כ מצות לולב שפיר ילפינן מקרבן. וא"ש דברי הלבוש. אולם לפ"ז קשיא לי דלפי דברי הריטב"א האיך נפרנס סוגיא ערוכה בע"ז (דף מ"ז.) בעי רב פפא המשתחוה לבהמה צמרה מה לתכלת תכלת דמאי אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא. ואי תכלת לציצית היינו בעיא דר"ל כו' עכ"ל. א"כ מבואר דלולב דומה לציצית ולא לקרבן דאל"ה מאי פריך היינו בעיא כו' דשאני התם בלולב דחמור משאר מצות דבא לרצות אזלינן להחמיר אבל בשאר מצות לא. אע"כ דאין לחלק בין ד' מינים לשאר מצות דלא כריטב"א. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא]

קלב) הנה בש"ע א"ח (סי' קנ"ג) ברמ"א, העלה בשם רבינו ירוחם דאסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה בהכ"נ או ס"ת. ויעי' בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סי' ט') שהעלה דאף בדיעבד פסול והוא נלמד מדפסול לקרבן. קשה לכאורה לפי מה שהעלתי בשם הירושלמי דמצוה גרע מקרבן איך ילפינן דאתנן פסול למצוה מקרבן, ונלפע"ד לתרץ דהא דאתנן פסול למצוה הוא רק מדרבנן אבל לא מה"ת: מש"ה שפיר ילפינן מצוה מקרבן כיון דנחית חד דרגא מקרבן. דבקרבן פסול מה"ת. ולמצוה עכ"פ מדרבנן פסול כנ"ל

קלג) ומה שהקשה הבית אפרים שם למה לא כ' הלבוש הטעם משום מהב"ע רק כתב משום דנעבדה בו עבירה. יע"ש. נלפע"ד לתרץ דנ"מ אם לא היה לו אתרוג אחר רק אתרוג המורכב אז אם הטעם רק משום מהב"ע העשה דוחה את העבירה וצריך לברך דעשה דוחה ל"ת. אבל אם הטעם משום דנעבדה בו עבירה והוקש לכלאי בהמה דשם מפורש בקרא דאסור לגבוה ופסול לקרבן א"כ ה"ה אתרוג מכלאי אילן דאיתקש ג"כ לכלאים פסול למצוה ואין ראוי לצאת בו ושוב ל"ש בזה לומר דידחה העשה לעבירה הא לא מקיים בזה העשה. וכעין זה תירצו האחרונים קושית התוס' ר"פ לה"ג ממצה של טבל. ויעי' בבית אפרים שם שמתרץ ג"כ קשיתו בטוב טעם

קלד) ומה שהקשה הבית אפרים שם דצריך להבין בדברי הש"ס בחולין (דף קט"ו.) דקאמר מדגלי לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. דלמא להדיוט נמי לא שרי היכי שנעשה ע"י אדם דתועבה הוא וקרא איצטרך למיסר לגבוה היכא שלא נעבדה עבירה ע"י אדם רק בממילא כו' ובאמת שיטת הרמב"ם דבכל גווני שרי אף אם נעשה בידי אד ולכן העלה ע"פ דברי התוס' שם ד"ה כל שתעבתי כיון דשרי להדיוט לא אימאוס לגבוה אף דנעבדה בו עבירה. וההוא דצורם אוזן דאסור אם נעשה בעבירה לא משום לא תאכל כל תועבה הוא אלא משום קנסא כבכורות (דף ל"ד.) עכת"ד

קלה) לפענ"ד אינו השגה. מלבד דנעבדה בו עבירה דאתרוג המורכב דגוף גידולו בעבירה. לא דמי לצורם אוזן. דשם גוף גידולו אינו באיסור וכמו שחילק הבית אפרים לענין מהב"ע ויעי' בישועות יעקב א"ח (סי' תרמ"ט ססק"ג) בלא"ה אין ראיה מבכורות. דהנה המל"מ בהל' בכורות (פרק ד') תמה דהרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין (פרק ח"י ה"ה) פוסק דהמטיל מום בקדשים ואוכלו לוקה משום לא תאכל כל תועבה. וכאן בהל' בכורות (פ"ב ה"ז) פסק הרמב"ם דאינו רק משום קנס. יע"ש. והנה בספר חק נתן כתב במס' בכורות דהרמב"ם בהלכות בכורות מיירי בזמן הזה וכן כל הנך סוגיות דבכורות מדקאמר מעשה בבכור שהזקין וכו' ואמאי לא שחטוהו א"ו בזה"ז. והך דהלכות פסולי המוקדשין מיירי בזמן הבית דנפקא לן מלא תאכל כל תועבה יע"ש. לפ"ז נסתר מחמתו ראיית הבית אפרים מצורם אוזן בכור דפסול רק מקנסא זיל לאידך גיסא דדוקא התם דמיירי בזה"ז בשביל שאז ליכא איסור גדול כל כך לעשות מום. אבל בזמן המקדש באמת היה אסור מה"ת מקרא דלא תאכל כל תועבה. וכמ"ש בספרי פ' ראה (סי' צ"ט) להדיא א"כ מוכח מצורם אוזן בכור דיש חילוק בין אם נעשה בעבירה לבין אם נעשה ממילא. א"כ כיון דגלתה התורה בכלאים דאף בממילא הוי תועבה ופסול לקרבן א"כ עכ"פ במצוה דנחית חד דרגא עכ"פ בנעבדה בו עבירה על ידי העובדי כוכבים פסול למצוה כמו בצורם אוזן בכור בזמן הבית

קלו) ומה שהקשה הגאון מהר"ש קוועטש (בסוף שו"ת הר המור) דלדידן דקיי"ל דאין ב"נ מצווה על הרכבת אילן ודלא כהרמב"ם קשיא כיון דבפרי אנו יוצאין ולא בעצו הא משכחת דיהיה אתרוג ממש אין עצו ופריו שוה דהא ילדה בזקנה מבטלה אלא ע"כ דכל היאך דשוים ממש בכל סימניהם ובטעמן ובממשן וריחן כשרים הן. או דלא משכחת ליה מורכב שיהיה שוה מכל צדדיו. ואם כן כשאנו רואים כשחותכים שנים ושלשה שהן שוים מכל צדדיו בודאי כשרים הן דבא"מ לא בטל הענף של אתרוג. באילן הלימו"ן וכמ"ש המהרש"א בסוטה והוי עצו ופריו שוה עכת"ד

קלז) לפענ"ד אינו השנה דמ"ש דלדידן דקיי"ל דאין ב"נ מצווה על הרכבת האילן. ז"א יעיין בברכי יוסף ביו"ד (סי' רצ"ה) שהביא בשם השלטי גבורים ב' הריא"ז ועוד כמה קמאי ואחרונים דהעלו כדעת הרמב"ם דב"נ מצווה על הרכבת אילן והלבוש הרגיש בזה דיש פוסקים דס"ל דב"נ אינו מצווה על הרכבת אילן מש"ה כ' דאיכא למ"ד וכוונתו דאיכא כמה פוסקים גאונים ואחרונים דפוסקים כוותיה דהרמב"ם. ויש לחוש לאיסור אתרוג המורכב למצוה. ומה שכ' דבא"מ לא בטל הענף וכמ"ש מהרש"א בסוטה כבר קדמו בזה בשו"ת בית אפרים ודחה ראיה זו ממהרש"א דשאני התם דמיירי שהרכיב אילן בירק דהוי אינו מינו גמור דזה מין עץ וזה מין ירק אז אינו בטל. אבל אם שניהם עץ אף באינו מינו בטל יע"ש. ואף דהבית אפרים הביא ראיה אחרת לסברא זו דבאינו מינו לא בטל. כבר השגתי עליו לעיל (באות פ"א) יע"ש. ואפילו לשיטת הפוסקים דס"ל דב"נ אינו מצווה על הרכבת אילן ג"כ לא משכחת דיהיה אתרוג ממש אין עצו ופריו שוה דס"ל באמת דאתרוג מורכב פסול עכ"פ מטעם האלשיך והמג"א ויעי' בתו' חולין (דף קט"ו.) ד"ה כל שתעבתי ודו"ק

קלח) ונלפע"ד להביא ראיה, לדברי הלבוש משו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רל"ד) שהעלה בפלפלין וזנגבי"ל שמשימין העובדי כוכבים בתוך קנקני היין