בכורי שלמה חלק א פ

קרא לפסול משום דנעבדה בו עבירה דילפינן מכלאים דנעבדה בו עבירה פסול למצות שופר כמו דפסול לקרבן. כיון דלזכרון קאתי כלפנים דמי. היוצא לנו מזה דשופר של כלאים לשיטת הראב"ד והרא"ש והרמ"א פסול. ולשיטת הרמב"ם כשר. וא"כ פשוט דקיי"ל כדעת רוב פוסקים כמו שהעלה הב"י בהקדמתו. ולא קשיא למה לא נזכר בש"ע דשופר של כלאים פסול למצוה כיון דהרמ"א (בסי' תקפ"ו) העלה דשופר מבהמה טמאה פסול ע"כ מוכח דס"ל כטעם הא' של הרושלמי וס"ל דשופר כלפנים דמו כנ"ל. ממילא מטעם זה עצמו גם שופר של כלאים נכלל בזה כנ"ל. כיון דפסול לקרבן פסול גם לשופר דכלפנים דמי. והש"ע דס"ל (בסי' תקפ"ו) כהרמב"ם ממילא שופר של כלאים כשר מ"ה לא הזכירו. דפשוט לשיטתי' דכשר. אולם להלכה נראה כדעת רוב פוסקים דאסור. ומיושב קושית המג"א על הלבוש. [ומה שהקשה שם הרב רבקש בבאר הגולה דהא בהמה טמאה לית לי' קרנים כדאיתא בנדה (פ' בא סימן) יעי' במג"א ובס' אדני פז על א"ח שתירץ דשני קרנים לית לה אבל חד קרן יש לה ויש מהן שהוא טהור ויש מהן שהוא טמא. ויעי' בשו"ת חות יאיר (סי' כ') ובשו"ת בית יעקב (סי' מ"א)]

צט) ונלפע"ד להביא ראיה לתירוצי על קשית המג"א מע"ז (דף מ"ז.) בעי רב פפא המשתחוה לבהמה וכו' קרניה מה לחצוצרות כו' [לשיר של קרבן דקיי"ל בהחליל דשיר מעכב את הקרבן. רש"י] אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי לא תבעי לך דודאי אסור כי תיבעי לך אליבא דמ"ד עיקר שירה בפה בסימי קלא בעלמא הוא ומייתינן או דילמא אפ"ה אסור תיקו עכ"ל. ויעי' ברמב"ם בהל' אסורי מזבח (פ"ד ה"ז) שהעלה דפסול. א"כ כמו דהתם פסול אף דגם שם שייך טעם הב' של הירושלמי דדומה לשופר דאינו יוצא בגופו רק בקול השיר שיוצא ממנו ואפ"ה פסול משום דמאיס לגבוה כמ"ש רש"י שם. ובפרט דאמרינן שם אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי לא תיבעי לך פי' דודאי אסור וא"כ בשופר עיקר המצוה הוא בשופר ולא בפה. א"כ בוודאי פסול בשופר של כלאים שנעבדה בו עבירה כיון דשופר כלפנים דמי. כנ"ל. ומצאתי בהר"ן שם להדיא כדברי בעזה"י. וז"ל סוף ד"ה בעי רשב"ל. והרב אלפסי ז"ל לא כתב להא דר"ל ולא לההוא דרבא דלולב של כלאים דאפשר שסמך על מ"ש ההוא דר' יהודה בפ' ראוהו ב"ד דשופר של עכו"ם לא יתקע בו ואם תקע יצא ומשמע דס"ל דה"ה לולב וליכא למימר קל הוא שהקילו בשופר משום דבקולו הוא יוצא משא"כ בלולב דבגופו הוא יוצא דהא אי אמרינן לענין מצוה כלגבוה דמי אפי' שופר היה פסול דהא לגבוה בכי האי גוונא פסול כדאמרינן בסמוך בגמרא אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי כו' וה"נ גבי שופר עיקר שירה בכלי וכו'. עכ"ל הזהב. א"כ מבואר בדבריו דלא ס"ל טעם ב' של הירושלמי ומדמה להדיא שופר לחצוצרות לענין לכתחלה עכ"פ דפסול. א"כ מיושב קשית המג"א על הלבוש

ק) והט"ז השיג עוד על הלבוש וז"ל ותו דאיתא בא"ח (סי' י"א) המשתחוה לפשתן נטוע כשר לציצית שהרי נשתנה. כ"ש כאן שאין לך שינוי גדול מזה שאחר שנעשה הרכבה נתגדל האתרוג נעשה בריה חדשה ע"כ. ונלפע"ד לתרץ קשייתו בהקדם שהיה קשה לי על הלבוש מהא דכתב הרמב"ם בה' איסורי מזבח (ספ"ג) המשתחוה לקמה חטים מותרין למנחות שהרי נשתנו יע"ש. וא"כ כ"ש אתרוג המורכב דנשתנה דמותר למצוה. אולם אחר העיון אינו קושיא. דהנה הכסף משנה בה' איסורי מזבח (פ"ד ה"ז) הקשה שם על הרמב"ם דאחר שפסק המשתחוה לקמה חטים מותרים למנחות איך פסק המשתחוה לבהמה צמרה פסול לתכלת כהנים והא בגמרא קאמר דהיינו בעיא דרמי בר חמא ע"ש בע"ז (דף מ"ז). וחזו עיני בס' לחם סתרים על ע"ז שם ד"ה בעי רמי בר חמא וז"ל בעיקר הקושיא דדברי הרמב"ם סתרי י"ל דהמשתחוה לקמה שהוא מחובר דלא ידעינן איסור מחובר לגבוה אלא מק"ו דאתנן ואיכא למימר דיו כמו אתנן דשנויו מותר כדכתבו התוס' לכך פסק להתירא אע"ג דדחי בגמרא הכי השתא משום דסבר רבינו דהבעיא דמשתחוה לקמה מדרבנן כדכתבו התוס' בד"ה יש נעבד וספיקא דרבנן לקולא אבל בדין המשתחוה לבהמה דנעבד דבע"ח גופיה מדאורייתא מדכתיב מן הבקר א"כ בעיין צמרה מהו לתכלת במידי דאורייתא וכיון דאית לן ספיקא פסק לחומרא עכ"ל ע"ש. אמנם קשיא לי דהא כ' הכסף משנה בה' תרומות (פ"ה הל' ט"ו) לדעת הרמב"ם דבעיא דלא איפשטא בגמרין ואיפשטא בירושלמי הוי פשיטתא וכ"כ הכ"מ בפ"ו מה' ממרים לדעת הר"ן וכ"כ הר"ן ספ"ק דקידושין וכ"כ הנ"י בפ' השואל (דף קי"ד) לדעת הרי"ף והרמב"ם וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' קמ"ה) בשם התורת חיים ע"ש. וא"כ הא מבואר בירושלמי פ' כל הצלמים (הל' ה') הנעבד כו' רבי בין בר חמא אמר אפילו סולת של אסור כו' יע"ש בפני משה דפשיטא דאין שינוי בנעבד במחובר אצל גבוה וא"כ אף דבש"ס. דילן מספקא לן היה לו להרמב"ם ז"ל לפסוק כפשיטת הירושלמי דאין שינוי בנעבד לגבוה

קא) ונלפע"ד לתרץ ע"פ מה דנראה דעת הרמב"ם בה' ע"ז (פרק ו') דהיכא דבלישנא קמא דבש"ס פשיטא ליה להחמיר ובלישנא בתרא מספקא ליה הוי ספיקא דרבנן ולקולא. כיון דבכל מקום לישנא בתרא עיקר ע"ש. אם כן ה"ה בנ"ד תליא ג"כ בב' הלשונות. שם בע"ז (דף מ"ו:) דלישנא קמא פשיטא מר זוטרא בריה דר"נ ת"ש כל האיסורין דר"א וחכמים פליגי בפלוגתא דיש שינוי בנעבד [ולפ"ז קיי"ל כחכמים דס"ל יש שינוי בנעבד] ודחה הש"ס ולא אתמר עלה כו' וה"נ כעיברו ולבסוף נרבעו וד"ה אין שינוי בנעבד. אולם לאיכא דאמרי מר זוטרא גופא לאיסורא הוי פשט כמ"ש רש"י שם. ודחה הש"ס הכי השתא כו' הכא מעיקרא חיטי והשתא קמחא. וא"כ ליכא למיפשט לאיסור יע"ש וא"כ כיון דהרמב"ם ס"ל דבדרבנן קיי"ל להקל כלישנא בתרא אף אם מספקא להו דלא כפשיטת לשון קמא. מש"ה יפה פסק הרמב"ם דקמה חטים הסולת מותר דהוי ספיקא דרבנן כמ"ש התוס' שם כנ"ל. אבל בהמשתחוה לבהמה לענין הצמר דזהו לא נלמד מק"ו דאתנן. ואף דלא נאסרה להדיוט כמ"ש בע"ז (דף נ"ד:) ובירושלמי כלאים (פ"ז ה"ג) ובירושלמי ערלה (פ"ג ה"א) ובתוס' ע"ז (דף מ"ה.) ד"ה אלהיהם מ"מ אסורה לגבוה כמ"ש בתמורה (דף כ"ח:) ועי' בחולין (דף מ'.) דתקרובת דנעבד דבע"ח אסור. אם כן נראה דשם ע"ז עלייהו מש"ה לא מועיל נשתנה. כיון דאיסור הוא בעצם. ועוד ראיה לחילוק זה מדברי הריטב"א בע"ז שם ד"ה חטים מה הן למנחות (דף מ"ו:) וז"ל יש שינוי בנעבד לגבוה או לא פירוש דאלו המשתחוה לחטים כיון דאסור להדיוט פשיטא דאין שינוי בנעבד דהא כל מה שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו [וכ"כ ברש"י שם ד"ה להדיא] אבל במחובר דשרי להדיוט ואסורה לגבוה בלחוד משום דמאיס לגבוה מספקא לן דדילמא כיון דנשתנה לא מאיס וליכא למימר איסור שבו להיכן הלך דלא מאסיה רחמנא אלא כל דאיתא בעינא או דילמא לא שנא דמחובר לגבוה כתלוש להדיוט מדמינן ליה ואין שינוי עכ"ל. ע"ש. א"כ מבואר דהיכא דהאיסור אינו בעצם בקמה חטים רק משום דמאיס מהני נשתנה. וא"כ יפה פסק הרמב"ם דהסולת מותר. אבל במשתחוה לבהמה דשם ע"ז עלייהו כנ"ל וא"כ איסורו בעצם מש"ה לא מהני נשתנה. אולם הירושלמי ס"ל כתירץ הראשון דש"ס דילן דאין שינוי בנעבד מש"ה הסולת אסור. אב הרמב"ם ז"ל פסק כבבלי ש"ס דילן כנ"ל וא"כ מיושב פסקי הרמב"ם ז"ל

קב) ונלפע"ד להביא עוד ראיה לחילוקי מדברי הס' יראים (סי' ר"ז) שכ' וז"ל א"כ מבואר ואמר טעמא דבית הלל דשינוי קונה כי נתן לה חטים באתננה ואמר כשאבוא אליך יהיה לך באתננך לא חל איסור אתנן עד שיבוא אליה ועשאתן סולת קודם ביאה ומאחר דקונהו בשינוי לא נתחייבה כי אם חטין ובשעת ביאה נתחייב לו דמים ולא חייל איסור אתנן על הדמים כו' והמפרש שעשאתן סולת לאחר