בכורי שלמה חלק א מח

שנעשה באיסור וכמ"ש הנוב"י מה"ק בסופו דהיכא שלא ניתן לדחות הלאו לא קיים המצוה כלל יע"ש ראייתו ובשו"ת חמדת שלמה חא"ח ר"ס ל"א. וע' בט"א חגיגה (ד' ב':) ד"ה כאן כמ"ר משש"ב דבנים שהיו לו בגיותו קודם שנעשה עבד דלא פקע שמו מהן וזרעו מתיחס אחריו וקיים פ"ו לר"י דאמר אפילו בנכרי שנתגייר דבאו לקדושה חמורה לא אמר כקטן שנולד דמי וקיים פ"ו כו' והא דמקשה ולציבא ט"ו בנים דיש חייס לעבד לאו אדר"י פריך אלא לדר"ל דאפילו ביש לו בנים בגיותן ונתגייר אח"כ אין לו חייס א"כ ה"ה כשטבל הנכרי לשם עבדות ונכנס לקדושה שחייב בכל המצות שהאשה חייבת בו. אבל בירו' יבמות פ"ב ה"ו קאמר להדיא כך משיב רשב"ל את ר"י והא כתיב ולציבא כו' ועבדים יש להם חייס כו' יע"ש

ח) ועיין בס' בית אריה הלכות מזוזה סי' רפ"ה בדפי הס' ג' ע"ב שהביא קושיא זו ודחה דאיירי בבא על הערוה בשוגג ובזה קיים פ"ו יע"ש. וע' בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' כ"ט בישוב קושית התו' בסוכה ממצה של טבל ח"ל דהוי מהבב"ע ומדמה ג"כ לענין אין שלד"ע בהשליח שוגג להתו' רפ"ב דקדושין ואף דשוגג ג"כ צריך כפרה וע"כ מטעם דהו"ל לעיוני אך מסוגיא דר"ה בשופר של שלמים דלא יצא וע"כ דהוי מהבב"ע ודומיא של עולה דיצא דמיירי בשוגג וכמ"ש התו' אך לרמב"ן יבמות הואיל ובידינו לתקן ולבטל שלא יהא איסור יעש"ב וע' בחידושי הרי"ט אלגאזי על הל' בכורות לרמב"ן פ"ח בדה"ס ע"ו ע"ד שפלפל ג"כ דמהב"ע שייך גם בשוגג ורק ניחא ליה דהירו' מיירי באונס שבא על יבמתו אחר ג' חדשים ולא הוכר עוברה ואח"כ נמצאת מעוברת יעש"ב

ט) ועיין בשו"ת ארץ צבי חאה"ע סו"ס א' שנשאל גם כן בזה והביא ג"כ המנחת חינוך שהעיר בזה וכתב שלדעתו לא שייך בזה מהבב"ע כיון דגלי רחמנא דחשיב כבנו לענין מצות פו"ר וכן לענין מכתו וקללתו כיבמות כ"ב א"כ אחשביה נמי כבנו לענין מצות פ"ו וכה"ג בב"ש אה"ע ס"א סק"י ובז"מ בפסחים ע"ב יבמתו נדה ובעל פטור דהו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה והא הוי מהב"ע וע"כ אף בביאת איסור דחשיבא כאשתו לכל דבר ממילא נמי לענין קיום המצוה דא"א לחלק לחצאין עכ"ד. וע' בהפלאה ספ"ק דכתובות כה"ג דלא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפק"ל רק לענין ממונא אבל כיון דחשיב כאביו והוי ישראל לכל מילי כו' יע"ש בישוב כמה קושיות

י) ומ"ש כתו"ר עפ"ז בכוונת הכל בו אבל אינו מועיל לו לפטרו אם אכלו היינו דבאכילתו אינו מקיים המצוה דתשביתו לנתק הלאו דב"י. אם כי דבר חכמה אמר בזה אבל אין זה כוונתו שמלבד שרחוק הוא לכוון בדברי הכל בו על המצאת התשובה מאהבה ליתן מקום להתעקש בזה מה שנסתר ג"כ מצד עצמו דהוי מהבב"ע וכנ"ל. בלא"ה אין לכוון זה כלל בלשונו דקאי רק לענין העשה דתשביתו שמנתק הלאו דבל יראה דהא ודאי לאחר אכילתו שוב לא שייך משום בל יראה אף אם לא היה מתקיים המ"ע דתשביתו באכילתו

יא) ובעיקר הענין בלאו שקדמו עשה שהאריכו האחרונים ואין רצוני לבוא בזה באריכות בדברים שדשו בהם רבים. וע"ע בספרי זכ"י בתשובתי השניה ליומא ס"ג בדפי הס' נ"ז ע"ד בד"ה ומה שחידש כו' יעש"ב. ודברי הכל בו עולים כפשטן כמ"ש בתשו' מהרי"ם. ואף דל"ד לכ"ש למלקות משום דאחשביה דהתם מהני רק לשויה שיעור אכילה ועכ"פ היינו טעמו דהכא לא שייך לפוטרו מהאי טעמא שביטלו כיון דאחשביה להאיסור באכילתו וע' ברא"ש ר"פ כל שעה דאף דבטלה דעת האוכל מ"מ כיון דאיהו קא אכיל ליה אסור וע' שבועות (כ"ב ב') וע' מנחות (ע' ע"א) וכתובות (ל' ע"ב) ובחידושי מהר"ם ברבי בשם התמים דעים לראב"ד וע' פר"ח א"ח סו"ס תמ"ב וי"ל דבחמץ היכי דאחשביה לאוכל אסור ואף דהוי אכילה ע"י הדחק דלא שמיה אכילה בשאר איסורין ודוקא בקדשים דכתיב למשחה ואכמ"ל יותר

וכעת יהיו דברי מעטים ואצא הפעם ואו"ש לו ולכל אשר אתו שלום עד בלי ירח ויהיה דשן ורענן ושבע נחת ועונג כל הימים

יוסף זכרי' בלא"א הרב מוה' נתן שטערן אבדפ"ק שאוול בעהמ"ס זכר יהוסף

סימן טו

ב"ה יום כ"ה תרמ"ט לפ"ק אזארקאוו. שמש הברכה וככבי ההצלחה יופיעו יהלו באוהל כבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. סיני ועוקר הרים. מאור הגולה. נזר הקודש. חכם חרשים. צדיק ונשגב. פ"ה עה"י נ"י כו' כקש"ת מוה' יוסף זכריה שטערן שליט"א אבד"ק שאוול בעהמ"ס זכר יהוסף

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

הנה מכתבו המסולא בפז רב הגיעני לנכון. אולם הוכרחתי לשים לדרך פעמי על איזה שבועות. וגם מפני טרדות קשרי התנאים של בתי למז"ט. לזאת לא יכלתי להשיב על אתר ואתו הסליחה. עתה כאשר נפניתי ראשית מלאכתי להשיב לכ"ג מפני הכבוד אשר ירחש לבי בנועם אמרותיו היקרים

א) כ"ג כתב ששאל זה זמן כביר כקשית הרב מנחת חינוך. ותירץ כבודו ג"כ כמו שתירץ המנחת חינוך. אך כ"ג השיג על תירוצו דלא דמי להוציא מצה מרה"י לרה"ר דאח"כ באכילתו מקיים אז המצוה. אבל כאן כשנברר אח"כ שהם בני קיימא הרי הוא לא עשה אז כלום שום מעשה בעצמו רק דאגלאי מלתא למפרע דמעיקרא קיים מצותו כיבמות (דף ל"ה:) וע"ש בתוס' ובשו"ת מוהרי"ם (סי' מ"ו) עכת"ד. נלפע"ד לתרץ השגתו דדוקא במצוה שקפדה התורה שבפעם אחת יעשה אותה כמו מילה. אז קפדה התורה שלא יעשה אותה בעבירה בשעת המילה כיון דברגע של המילה מקיים כל העשה ונעשית כולה בעבירה. אבל במצוה שיש לה משך זמן אף דבשעת התחלתה היתה באיסור. מ"מ כיון שרוב ועיקר המצוה נגמרת אח"כ כשכבר חלפה העבירה. ל"ש ביה לומר דלא יצא המצוה משום מהב"ע. תדע דלשיטת בעה"מ שס"ל דמקיים העשה דתשביתו באכילתו לשיטת הרב תשובה מאהבה. אף דבשעת אכילה הוי עבירה. אע"כ כמו שחלקתי כיון דעשה דתשביתו לא נגמר בשעת שריפת החמץ. רק כל המשך הזמן מחצות עד אחר הפסח העשה שיהיה החמץ מושבת והוי כמו העשה דשבתון. ולא אמרינן שמקיים במה שישבות פעם אחת ביום וברגע שאינו שובת עובר על העשה שכל הזמן בכלל העשה וכן בעשור תענו. וכן מצאתי בשו"ת הרי"ם (חא"ח סי' ו') שמחלק בסברא זו דאין זה מעשה שמוטל עליו לשרוף החמץ רק שמוטל עליו שיהיה החמץ מושבת מרשותו מחצות פד אחר הפסח יע"ש. לפ"ז א"ש לבעה"מ דל"ש ביה מהב"ע באכילת החמץ בפסח. דנהי דבאכילתו עשה איסור. מ"מ אין זה גמר העשה דתשביתו דהעשה רביע עליו כל ימי הפסח שיהיה החמץ מושבת. ואחר אכילתו מיד כבר עבר האיסור. וא"כ רוב הזמן של העשה דתשביתו לא נעשה באיסור. דהשריפה מקרי רק הכשר המצוה. אבל גוף המצוה דהיינו שיהי' החמץ מושבת לא נעשה באיסור וז"ב. לפ"ז א"ש גם בנ"ד דהבעילה הוי ג"כ רק הכשר מצוה כמו שהבאתי ב' הרב מנחת חינוך. אבל לא נסתלק ממנו עוד חיוב המצוה של פו"ר. דהא אם מתו הבנים חייב עדיין בעשה של פו"ר א"כ א"ש דל"ש ביה מהב"ע. כיון דגוף המצוה לא נעשה בעבירה. רק ההכשר נעשה בעבירה. ובפרט לפמ"ש בשו"ת זית רענן (ח"ב חאה"ע סי' כ"ח אות א') בהגה שהעלה דמ"ע של פו"ר יש שני ענינים שמחויב לקיים עונתו ובזה מקיים עיקר המצוה וכשלא הולידה הגם שקיים המצוה