בכורי שלמה חלק א מז

ולא יצא י"ח. ובזה לא שייך תירוצו דבזה בא קיום העשה של תשביתו עם העבירה של אכילת חמץ בבת אחת. ואף דיש לתרץ דס"ל כשיטת טעם המלך הנ"ל. מ"מ עכ"פ היה לו להעיר מדברי בעהמ"א בזה ולתרץ כן. א"כ לשיטת הרב תשובה מאהבה יקשה על בעה"מ כקשית הרב מנחת חינוך דהוי מהב"ע. ובזה לא שייך תירוצו. וא"כ ליכא ראי' ממה שמקיימין מ"ע של פו"ר גם בממזר. דשם לא בא המצוה והעבירה בבת אחת כנ"ל. אבל באכילת חמץ בפסח בא המצוה והעבירה בבת אחת וצ"ע ושערי תירוצים לא ננעלו: אלה דברי ידידו מוקירו ומכבדו כערכו הרב משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו. מצפה לתשובתו

שלמה אברהם בלא"א המופלג יר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י

סימן יד

ב"ה כ' שבט תרמ"ט שאוול

ישגא שלו' בביתו ורענן בהיכלו כבוד ידיד ה' וכל יודעי שמו הרב הגדול החריף ובקי בחדרי תורה צמ"ס תוי"א אוצרו דריפתקא דאורייתא יקר רוה כשית מו"ה שלמה אברהם רזעכטע נ"י שלו' לו ולכל אטר אתו נצח

מכתבו היקר הגיעני בעתו. ונתעכב הפעם מהעדר בריאתי ל"ע. ועתה שבתי ב"ה לבריאתי ואקח מועד רגעים אחדים לגשת אליו במענה מכתבי הלזה. ותחלת דינו ש"א על ד"ת

א) מ"ש כת"ר שליט"א להסיר דרך עקש שהביא התשובה מאהבה שהבין בדבעהמ"א שמקיים מ"ע דתשביתו באכילה בתוך הפסח אף שעובר על איסור כרת. דהא הוי מצוה הבב"ע וראייתו מהי' הבן ממזר שקיים פ"ו. על זה הביא מהמנחת חינוך לחלק וזה לא שייך בחמץ בתו זמנו עכת"ד. ולהפיק לו רצונו ארשום לו בזה מה שנמצא אצלי בכתובים מיום ועש"ק כ"ז חשוון תרל"ג שנשאלתי מהרב דאופינא במתני' דיבמות כ"ב א' ובנו לכל דבר ומבואר בירו' ובאה"ע סי' א' דמי שהוליד ממזר קיים פ"ו והא הוי מהב"ע. והשבתי לו תכ"ד דיש לדחות דהא דמהבב"ע היינו כשמקיים מיד מצותו אבל הכא אף שהגרם משעה שעבר האיסור מ"מ לא נתקיים המצוה בפ"ו רק לאח"כ כשהם בני קיימא וכיבמות ס"ב א' דבהיו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו ואז בזמן גמר המצוה ליכא איסור [והיא כסברת המנחת חינוך שהביא כתו"ר אשר אינו תח"י לעיין עליו]

ב) אך באמת לא ניתן להאמר כלל דלא דמי להוציא מצה מרה"י לרה"ר דאח"כ באכילתו מקיים אז המצוה אבל כאן כשנתברר אח"כ שהם בני קיימא הרי הוא לא עשה אז כלום שום מעשה בעצמו רק דאגלי מלתא למפרע דמעיקרא קיים מצותו וכיבמות ל"ה ב' יע"ש בתוס' ועי' בשו"ת מהרי"מ מבריסק סי' מ"ו ואכמ"ל. וע' בק"ע בירו' רפ"ב דיבמות דאיבעא דר' אבין כיון דממזר אסור לבוא בקהל לא מיקרי בנין עולם או כיון דיכולין ממזרים ליטהר אם ישא שפחה יוצא בזה. ולא הועיל בזה דנהי דלא מהני הא לחוד דממזר בר אולידי לענין פו"ר דהא בעינן לשבת יצרה וכיבמות ס"ב בהי' לו בנים ומתו, וע' בבני אהובה פרק ט"ו הלכה א' במ"ש הח"מ דאי הם ראוים להוליד אלא דהבן נשא איילונית כו' כיון דגם אלו הבנים סופם למות בלא זרע לא קיימו פ"ו אבל לא מהני ג"כ הא דיכולין ליטהר לענין פ"ו כיון דבנים הנולדים מהשפחה אין מתיחסין אחריו וכיבמות ס"א א' הכל מודים בעבד. ורק י"ל בפשוטו דהאיבעא דר' אבין הוא ג"כ אי חשיב זה מצוה הבב"ע וכנ"ל

ג) וע' בשו"ת חמדת, שלמה (חא"ח סי' ל) בכוונת הירו' דשבת כיון שאין הפסול בגופו שאין העבירה על החפץ ליכא למיפסלי' למצוה דעיקר מהבב"ע שעושה פסול בדבר הניקח למצוה ואינו ראוי למצותו יע"ש בסי' ל"א. וע' בשו"ת נודע בשערים תנינא חיו"ד סוס' כ"ג משש"ב ואינו כעת תח"י לעיין עליו אשר איננו בזכרוני כעת וחפצתי לדעת בעת אשר יעלה לפניו לערוך מכתב על איזה ענין יסובו דבריו]

ד) ולהיד המלך הובא בק"א משו"ת שאג"א סי' צ"ו דלכך קרי לגזל מהבב"ע דלא שייך עשה דוחה ל"ת לגזול מחבירו לקיים המצוה. אלא דמ"מ מיקרי מהבב"ע גם בשאר מילי דלא ניתן לדחות הל"ת בשביל קיום המצוה כמו בשחרר עבדו להשלימו לעשרה בברכות מ"ז ב' וכה"ג בכ"מ. וע' בנוב"י מ"ת חא"ח סי' קל"ג וקל"ו שהעיר דשמואל ור"י פליגי בזה במהבב"ע אי אינו יוצא אף בדיעבד וגם להשעה"מ פ"ה מלולב דדין מהבב"ע רק לכתחלה זה דוקא בשופר מטעם שכ' הירו' יעש"ב ובסי' קל"ה מבהמ"ח למהרי"ט דאי עביד ל"מ היכי שלא יתוקן האיסור וכן מהבב"ע בגזל כל זמן שלא השיב הגזילה משא"כ בטבל שכבר אכלה וליתא בחזרה ומיושב קו' התו' בסוכה ר"ד ל' ע"ש ובסי' קל"ו שדחה דבריו

ה) וע' בס' מנחת עני מהררי"ש מפ"ב בדף כ"ג ע"ד שהשיג על הט"א ר"ה בשופר של עולה להסוברים דמהבב"ע ד"ר אי תליא באי עביד ל"מ והעלה דלא אמרינן אלא דוקא כשהדבר נוגע רק לעצמו כמו באונס שגירש שצריך להחזירה כיון דהגט נוגע נמי לאשה דלא עבדה איסורא ובהקדים תרומה לבכורים והתורם מרעה על היפה מקראי ילפינן לרבא דלא מהני. כיון דאין לו תובעין בלא מטי ליד כהן כו' יעש"ב. ובשו"ת שאילת שמואל חא"ח סי' נ"ב דאמאי לא אמרינן במהבב"ע אעל"מ דלא אמר רק לענין אם מעשהו מעשה לשנות הרשות דלא נפקא מרשות זה וכגירושין תרומה גאולה מכירה קידושין אלמנה הקדש בע"מ גזל ופאה יעש"ב. כל זה השבתי לשואלי מכבר

ו) וע' בק"ע בירו' רפ"ב דיבמות שהקשה דהא זה הוי בעיא, דלא איפשטא בירושלמי ואזלינן לחומרא בדאוריית'. ולא הוצרך לזה דבלא"ה תליא במחלוקת הראשונים בספק פלוגתא גם בדרבנן אי אזלינן להחמיר. ולכאורה למ"ש בחי' הרשב"א מדמקשינן לב"ה ולילפו ממשה מסתבר דב"ה דוקא זו"נ אבל ב' זכרים לא מהני מיהו בירו' גרס א"ר בין לכן צריכה אפילו זו"נ דלא כן הוי מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה ומשמע דפליג אגמ' דידן דכיון דלב"ש זכרים דוקא לית כאן קולא וחומרא כלל. ובק"ע תירץ דלא הוי זה מקולי ב"ש כיון דהוי קולא וחומרא לענין מכירת ס"ת כל זמן שלא קיים מצות פ"ו וע' ב"ש ס"ק ט"ו. ורק שזה דחוק וכמ"ש התו' בקידושין ב' ע"א דלא הוי מקולי כו' כיון דלאו להכי איתשיל וכרא"ש פרק ד' דב"ק בפלוגתא דרב ושמואל דהלכה כרב באיסורא כו' דבתר עיקר פלוגתא אזלינן וע' בתו' נזיר כ"ד ב' ד"ה ואמר לה כו' ואולם בשו"ת רדב"ז חלק ז' הנקרא דברי דוד בסי' ב' שהעלה דאף דבנו לכל דבר הוי מהבב"ע ולא יצא יע"ש בהגה שכתב על קושית הק"ע שלא עיין בחי' ריטב"א יעש"ב

ז) גם ראיתי בשו"ת עדות ביוסף חיו"ד סי' ה' ענף ט"ז שהרגיש ג"כ בקושית השואל וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמ"מ יוצא ידי פ"ו דמתיחס אחריו וכר' יוחנן ביבמות פ"ב בהיו לו בנים בהיותו עכו"ם דקיים פריה ורביה ולטעמיה דר"י בסוכה ל"א דמהבב"ע לא הוי מצוה והיינו נמי דמייתי הירו' יבמות רפ"ב ובנו לכל דבר ר' אבין בעי אפילו לפ"ו ואח"כ מייתי גוי הבא על הגויה וילדה [פי' ונתגיירה] ר' יוחנן אמר יש לו חייס כו' והיינו פלוגתת ר"י ור"ל בגמ' דידן בהיו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר עכ"ד. ואינו מוכרח כלל דאף דס"ל דקיים פו"ר באותן בנים שהיו לו באותו שעה שלא היה בר חיוב כיון דמ"מ מתיחס אחריו וע' בט"א ר"ה כ"ח א' ד"ה אלימא כפאו כו' דאף דגבי המצוה אי אכלו בשעה שאינו בר חיובא לא עלתה לו לפטרו אח"כ ש"ה דשבת בעינן והא איכא יעש"ב ובספרי זכ"י לברכות כ' בתשובה אבל לא מהני שיהיה קיים המצוה מה