בכורי שלמה חלק א מט

בפועל לא קיים בתכלית יע"ש. וא"כ בהוליד ממזר אף שמקיים המצוה של פו"ר היינו בתכלית. אבל עיקר המצוה בפועל צריך להיות לו אשה הראויה לקיים עונתו. וא"כ כיון שעיקר המצוה הוא לקיים עונתו בהיתר עם אשתו ל"ש בבנו ממזר משום מהב"ע. כיון דבלא"ה צריך לקיים עונתו באשה כשרה. והוי עיקר המצוה בלא עבירה. בפרט דגם בתכלית עיקר המצוה לא נגמר עד שיהיה לו בן קיימא והוי רובא בהיתר מש"ה ל"ש ביה משום מהב"ע

ב) באופן אחר נלפע"ד לתרץ קשית הרב מנחת חינוך כעין תירוץ זה. דהנה בריש מס' חגיגה בתו' ד"ה לישא שפחה מקשים דליתי עשה דפו"ר וידחי הל"ת דלא יהיה קדש. ותי' בשם הר"י דבעידנא דמעוקר ללאו לא מקיים העשה דמשעת העראה קא עבר ללאו ועשה דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה יע"ש. וע' בט"א מס' חגיגה שהקשה סתירה על הר"י בעל התוס' מס' יבמות (דף צ':) בד"ה כולהו. אולם ע' בנוב"י (מהד"ת חאה"ע סי' קמ"א) שמתרץ קשית הטורי אבן בטוב טעם יע"ש. וא"כ ממנ' פ א"ש אם נימא גבי ממזר דבשעת הביאה דהעבירה והמצוה מקרי בעידנא א"כ העשה דפו"ר דוחה הל"ת דעריות. ואם לא מקרי בעידנא כיון דהל"ת עובר משעת העראה והעשה דפו"ר אינו מקיים רק בגמר ביאה. א"כ שוב לא מקרי מהב"ע כיון דלא באין כאחת

ג) אמנם לכאורה יש להשיג על זה נהי לענין דחיית עשה לל"ת לא מקרי בעידנא ואין בכח התחלת המצוה לדחות הלאו. מ"מ לענין מהב"ע כיון דהתחלת העשה נעשה בעבירה ואין בכחה לדחות הלאו דשוב אינו מקיים העשה דפו"ר כלל אף בגמר ביאה מפני דנעשה התחלתה בעבירה. לכן נלפע"ד דהפי' בדברי התוס' בחגיגה שכתבו דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה. פי' כיון דתכלית המצוה של פ"ו הוא להוליד בנים בני קיימא. וזה התכלית אינו נעשה כל זמן שלא נגמר הביאה. ורק בגמר ביאה אז מתחיל התכלית של המצוה. ומש"ה א"ש דלא הוי בעידנא כיון, דהלאו עובר משעת העראה ואינו עובר רק בשעת העראה עד הגמר ביאה. אבל המצוה תכליתה אינו מתחיל רק בגמר ביאה ואז שוב ליכא העבירה מש"ה לא מקרי בעידנא ואינו דוחה הל"ת. וא"כ שוב לא מקרי ג"כ מהב"ע דאין העבירה והמצוה באין כאחת. ומיושב קשית הרב מנחת חינוך

ד) ומה שכ' כ"ג דבפ"ו אמרינן דאגלאי מלתא למפרע דמעיקרא קיים מצותו עכ"ד היקרים. נראה פשוט לכ"ג דאמרינן אגלאי מלתא למפרע. ולפענ"ד כיון דהרמב"ם בהל' יבום (פ"א ה"כ) פוסק כר"ל ביבמות (דף ל"ה:) דחליצת מעוברת לא שמה חליצה. וכן פוסק באה"ע (סימן קס"ד ס"ב) וכ' ביש"ש ביבמות פ' הערל (סי' ל"א) דמדברי רמב"ם וסמ"ג שכתבו דעד כ' שנה היא קטנה ובה' מיאון כ' דיכולה למאן עד שתדע שהיא איילנות דהיינו קודם כ' משמע דס"ל הלכה כשמואל ותמה עליהם דהא קיי"ל הלכתא כרב באיסורא. ומדברי הראב"ד בה' נערה (פ"א ה"ט) מבואר דס"ל כשמואל יע"ש. דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ויעיין בשעה"מ ה' גירושין (פ"ז הי"ב) דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע לאחר שנשאת לפלוני דהגט בטל למפרע וחייל גט השני. דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן, יע"ש ויעיין בתוס' יבמות (דף ל"ה:) ד"ה תגלי וז"ל דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותו שעה יע"ש א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ בשעת הבעילה צריכים לידע עתידות אם יוליד מזה וולד בן קיימא בוודאי לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כפי דקי"ל כר"ל. ואף שנמצא סתירות בזה דבכמה מקומות מצינו דאמרינן אגלאי מלתא למפרע מ"מ אינו דבר פשוט כ"כ לומר אגלאי מלתא למפרע

ה) והנה כ"ג לכאורה היה יכול להשיג על תירץ של המנחת חינוך מדברי תוס' בחגיגה ד"ה לישא שפחה שהבאתי לעיל דמבואר שם וז"ל ועשה דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה עכ"ל א"כ נראה דלא כהמנחת חנוך שכ' דאינו מקיים העשה אלא עד דמגדלו. רק בגמר ביאה תיכף מקוים העשה דפו"ר

ו) אולם באמת אינו השגה דגם כוונת המנחת חינוך אינו שלא מקיים פו"ר תיכף בגמר ביאה רק דכוונתו דבגמר ביאה מתחיל קיום המצוה של פו"ר ולא נגמר עד דנתגדלו הבנים. דאם מתו צריך לקיים מחדש והביאה הוא רק הכשר מצוה. וכיון דנמשכה המצוה זמן רב מש"ה לא מקרי מהב"ע אף דבשעת הכשר מצוה הוי בעבירה מ"מ אח"כ כשמתחיל קיים המצו' דהיינו בגמר ביאה עד גידול הבני' אז פסק' העבירה. ונהי דהבן ממזר מ"מ עבירת הבעילה פסקה מש"ה לא מקרי מהב"ע. וי"ל דזה כוונת התוס' בחגיגה דעשה דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה. פירוש דבשעת הביאה אינו מקיים המצוה עוד דזה רק הכשר. רק דבגמר ביאה דאז יוכל להתהות וולד בן קיימא ומתחיל תכלית המצוה דהתכלית הוא שיהיה לו בנים של קיימא. וא"כ לא מתחיל קיום המצוה והתכלית של המצוה רק כשכבר כלתה העברה של הבעילה מש"ה א"ש דלא מקרי מהב"ע

ז) שוב ראיתי במנחת חינוך במקום אחר שהרגיש בעצמו דלפי סברתו דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה דצ"ע מדברי התוס' בחגיגה (דף ב':) מה שתירצו דבגמר ביאה ג"כ לא קיים העשה והגמ"ב אינו אלא הכשר מצוה דא"א להוליד בל"ז אך לפ"ז הוי ההעראה ג"כ הכשר מצוה דא"א בל"ז. אך גם לסברת התוס' אינו מובן החילוק בין העראה לגמ"ב דאף בגמר עדיין לא קיים המצוה ולומר דכיון דבגמ"ב מוליד ורוב נשים מתעברות ויולדות ובכ"מ אזלינן בתר רובא והוי כאילו ילדה. ז"א דהרי אפילו נתעברה לא קיים המצוה דבבן או בת לחוד לא קיים כלל ול"ש כלל דתלד תאומים זו"נ ודברי התוס' צ"ע כעת יע"ש. והניחו בקושיא. ושמחתי כי כוונתי בעזה"י בעצמי לדעתו הגדולה לתמוה מדברי תוס' אלו. אולם לפי מה שפירשתי בדברי התוס' א"ש דכוונת התוס' דבשעת ביאה קודם גמר הביאה לא התחיל עוד כלל מגוף המצוה רק הכשר מצוה. ואז עובר על הלאו דלא יהיה קדש. מש"ה אין בכח הכשר מצוה לדחות הלאו אבל בגמר ביאה אז מתחיל קיום מצות פו"ר ויש לה המשך זמן עד שיוליד זכר ונקבה וכן נמשך המצוה לעולם דאם ימיתו צריך לחזור לקיים המצוה ולהוליד. א"כ א"ש תירץ של התוס' דלא הוי בעידנא ואף לפי סברת המנחת חינוך. ומיושב קושית המנחת חינוך על התוס'

ח) לכאורה קשיא לי לפי דברי שו"ת זית רענן הנ"ל דהעיקר שיהיה לו אשה הראויה לקיים עונתו. הדרא קשית התוס' לדוכתא. דידחה העשה דפו"ר הלאו דלא יהיה קדש. דלפי סברתו מקיים העשה בגוף הביאה וא"כ דוחה הל"ת דהוי בעידנא. אולם יש לתרץ נהי דפעולת המצוה יכול לקיים. אבל תכלית המצוה לא יהיה בעידנא דתכלית המצוה מתחיל רק אחר גמר ביאה מש"ה לא מקרי בעידנא ומוכח כסברתי

ט) ומה שהעיר כ"ג על הק"ע בירו' רפ"ב דיבמות דלא מהני ג"כ הא, דיכולין ליטהר לענין פו"ר כיון דבנים הנולדים מהשפחה אין מתיחסין אחריו. יפה הקשה וזכה לכוין בזה לדברי המנחת חינוך. שכ' שם וז"ל ובלא"ה צע"ג איך יוצא בבן כזה שמרבה פסולים בישראל דאפילו בא על הגיורת הוי הוולד ממזר ואם ישא הממזר שפחה יהא הוולד עבד ובתר דידה אזלינן ולא יתייחס אחריו ואינו בנו לשום דבר: א"כ צ"ע מאד איך יוצא י"ח בוולד ממזר להרבות ממזרין בישראל עכ"ל יע"ש

י) אמנם לפי מה שהעלה המנ"ח (דף א' ע"ד) וז"ל אבל במקום דהם בניו אף דאינם מתייחסים אחריו זה אינו מזיק כלל וקיים פו"ר וראיה מיבמות דפליגי ת"ק סובר אשה אינה מצווה על פו"ר וריב"ב סובר דמצווה ולת"ק נפקא לן מקרא וקשה ל"ל קרא תפ"ל דהבנים אינם