בכורי שלמה חלק א מו

סימן יג

ב"ה יום י"ג שבט שנת תרמ"ט אזארקאוו

החיים ושלו' ושפע רב טוב לכבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. סיני ועוקר הרים. שר התורה. מאור הגולה גזר הקודש איש אשכולות. חכם חרשים. נ"י פ"ה עה"י כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכריה שטערן שליט"א אבד"ק שוואל בעהמ"ח ספר זכר יהוסף וכו'

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

הנה זמן כביר חלף הלך לו מעת נסתם כל חזון בינינו. ולא אוכל להתאפק עוד מלהשתעשע עם כ"ג בדברי תורה. והנני להציע לפני כבוד גאונו מה שרחש לבי בימים האלה

א) הנה בס' הכלבו ה' חומ"צ כ' וז"ל וענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום וכדבר בטל לגמרי ולפיכך מועיל שאינו נחשב אח"כ להתחייב עליו בב"י אבל אינו מועיל לו לפטרו אם אכלו עכ"ל הכלבו. ואינו מובן דמהיכי תיתי ס"ד דיהיה הביטול מועיל לפוטרו אם אכלו יעי' בשו"ת מהרי"ם (סי' ס"ז) שנשאל על זה מחכם אחד והשיב הגאון מהרי"ם ז"ל דכוונת הכלבו כמו שיטת רש"י ורמב"ם דתשביתו אינו מטעם הפקר אלא דגזה"כ שצריך שישבית בלבו החמץ מתורת אוכל ולחשבו כעפרא בעלמא ובזה מקיים המצוה דתשביתו ואינו עובר תו על בל יראה. וזה כוונת הכלבו דסובר דביטול היינו תשביתו דקרא וגזה"כ לבטלו מתורת אוכל ולזה שפיר השמיענו הכלבו דאינו מועיל רק שאינו עובר עליו על ב"י אבל לא לענין לפוטרו אם אכלו דהייתי אומר כיון דביטלו מתורת אוכל שוב אינו עובר על אכילה ואשמעינן דאינו כן עכת"ד. ולפענ"ד לא הועיל כלום בתירוצו. דעדיין יפלא איך ס"ד דמשום דביטלו ונחשב בעיניו כעפר יהיה משום זה מותר באכילה. דהא כל שאכלו שוב אחשבי' לאוכל. וכסברת הריטב"א במס' מכות דהטעם של ר"ש דס"ל כ"ש למלקות מטעם דאחשבי' באכילתו. וכסברת שו"ת הח"צ (סי' פ"ו) בח"ש שאסור מה"ת לר"י מטעם אחשבי' באכילתו יע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד דבאמת חשוב הוא רק בטלה מדעתי' מתורת אוכל. וא"כ כשאוכל את החמץ אתי מעשה האכילה ומבטל מחשבתו יעי' קידושין (דף נ"ט.) ואיך ס"ד דיהיה מותר באכילה כה"ג

ב) ולפענ"ד נראה לבאר דברי הכלבו באופן אחר דהנה הבעה"מ כת' בפסחים (פ"א) דבאכילת חמץ מקיים מ"ע דתשביתו יע"ש. וכיון דמקיים מ"ע דתשביתו מנתק הלאו דב"י כפסחים (דף צ"ה.) כסברת תוס' שם בשם ר"י דלאו דב"י ניתק לעשה וכמ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ט:) בשם ר"י ד"ה רב אשי. ואף שהקשה עליו השעה"מ בה' חומ"צ (פרק א') ועוד אחרונים דזה הוי לאו שקדמו עשה כדאית' במכות (דף י"ד סע"ב) וראיתי בשו"ת תורת חסד (חא"ח סי' מ"ב) שמתרץ דלק"מ דברמב"ם ה' נערה בתולה (פ"א ה"ז) מבואר דלאו שקדמו עשה ג"כ הוי נל"ע ואין לוקין עליו והכ"מ שם כ' דטעמו משום דאמרינן שם דר"י הדר ב"י ע"ש. וכן י"ל בדברי הר"י בתוס' ג"כ דס"ל כהרמב"ם בזה. וכמו שהוכיח כן הר"י שם מאוקימתא דר"א בפסחים דמזה מוכח דרב אשי דהוא בתרא ג"כ ס"ל דלאו שקדמו עשה הוי ג"כ נל"ע יע"ש. ובס' ברכת אברהם תירץ ע"פ דברי הבעה"מ לשיטתי' דס"ל דלר"ש מותר באכילה עד הלילה וא"כ לא הוי לאו שקדמו עשה דאיסור אכילה בא בב"א עם הלאו וכרת יע"ש. היוצא לנו מזה דלדברי הבעה"מ באכילת חמץ בפסח אף שעבר בלאו דלא תאכל חמץ. מ"מ מקיים העשה דתשביתו ומנתק הלאו דב"י

ג) ואף דבטעם המלך ה' חומ"צ (פ"א ה"ג). העלה דהא ודאי אם אכל החמץ אינו מקיים העשה דהאיך שייך לומר שבכלל תשביתו היינו אכילה והתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו כי כל אוכל חמץ ונכרתה. ואף לדעת בעהמ"א שס"ל שמקיים מ"ע דתשביתו באכילה היינו לפני זמנו וכר"ש. אבל תוך זמנו מי עקש יאמר כן כו' עכ"ל אולם בשו"ת תשובה מאהבה (סי' קפ"ב) כ' עליו ואני הוא העקש הזה ואומר מה גם שעובר על איסור כרת עכ"ז קיים מ"ע של השבתה וכי הבא על א' מהעריות האמורות בתורה לא קיים מ"ע של פו"ר כו' עכ"ל. היוצא לנו מזה דלפי סברת הרב תשובה מאהבה לבעה"מ אף אם אוכל חמץ בתוך הפסח מקיים בזה העשה דתשביתו לנתק הלאו דב"י. אף שעושה עבירה באכילתו. וא"כ הבעה"מ לשיטתי' דס"ל דלר"ש מותר באכילה עד הלילה. א"כ לא הוי לאו שקדמו עשה רק לאו הניתק לעשה ובאכילתו מנתק הלאו דב"י. א"כ זה כוונת ס' הכלבו לומר דדוקא ביטול מהני לסלק את האיסור דבל יראה. אבל אין מועיל לו לפוטרו אם אכלו. פי' אינו מועיל לו לפטרו מבל יראה אם אכלו דבאכילתו אינו מקיים העשה דתשביתו לנתק הלאו. משום דס"ל להכלבו כדעת רוב פוסקים דבאכילתו חמץ בפסח אינו מקיים העשה דתשביתו. משום דהוי מהב"ע. ואף אי נימא דהכלבו ס"ל כשיטת הרמב"ם דקונה חמץ בפסח לוקה ולא ס"ל דחמץ הוי ניתק לעשה. מ"מ י"ל דכ' הכלבו סברתו דבאכילתו אינו מועיל לו לפטרו מב"י אף לפי סברת התוס' דס"ל דב"י ניתק לעשה. כנ"ל ביאור דברי הכל בו

ד) הנה מה שהביא הרב תשובה מאהבה ראי' לסברתו וכי הבא על א' מהעריות האמורות בתורה לא קיים מ"ע של פו"ר. אף דמבואר בש"ע אה"ע (סי' א' ס"ו) ברמ"א ב' הרשב"א דאם הוליד ממזר קיים המצוה של פו"ר. מ"מ אין ראי' מזה דאפשר לומר דזה דוקא אם היה לו ממזר בהיתר כגון גר שמותר לישא ממזרת כמבואר בגמ' ואה"ע (סי' ד') והוליד ממנה ממזר. והיה מיושב בזה קשית הבית שמואל שם שהקשה על הרמ"א מדברי הס' חסידים (סי' ת"ק) שכ' דבהוליד ממזר לא קיים מצות פו"ר. אבל לפי מה שהעליתי אינו קושיא. דהס' חסידים מיירי בהוליד באיסור. אבל הרמ"א מיירי בהוליד בהיתר על אופן הנ"ל. וא"כ נסתר ראית התשובה מאהבה

ה) אולם באמת צדקו דברי הרב תשובה מאהבה. דמסתימת לשון הרמ"א משמע דמיירי אפילו בהוליד באיסור כדאמרן ביבמות פרק כיצד. והובא ג"כ בבית יוסף בשם הירושלמי על המשנה דפרק כיצד מי שיש לו בן כו' ויע"ש בריטב"א. דמשמע אפילו בבא על הערוה. דמקשה על מה דחייב על מכתו והא אינו עושה מעשה עמך. א"כ א"ש דברי תשובה מאהבה

ו) אמנם קשיא לי דהנה בס' מנחת חינוך (מצוה א) מקשה לשיטת הפוסקים דס"ל דגם בנולד באיסור ג"כ מקיים מצות פו"ר דלמה יצא י"ח והלא הוי מהב"ע ולדעת הרבה מהראשונים מהב"ע מה"ת אינו יוצא ולדעת התוס' סוכה (דף ט') עכ"פ מדרבנן א"י. ותירץ ע"פ סברת אחרונים יעי' שעה"מ ה' לולב דמהב"ע לא הוי אלא אם בשעת מצוה עושה ג"כ עבירה דבאתרוג הגזול בשעת הנטילה עובר על והשיב את הגזילה זהו מהב"ע אבל אם בשעת המצוה ליכא עבירה כלל כגון בהוציא מצה מרה"י לרה"ר דבשעת קיום המצוה ליכא עבירה כלל ל"ה מהב"ע א"כ ה"נ נהי דהמצוה של. הבנים באה ע"י עבירה דביאת איסור מ"מ המ"ע היינו הבנים. והבעילה הוא רק הכשר מצוה דא"א בל"ז. והראי' דאם לא הוליד וכן אם מתו הבנים לא קיים המצוה וכיון דעיקר קיום המצוה הם הבנים ובעת הזאת ליכא עבירה כלל דעבירה כבר נעשית בשעת הבעילה דמי להוציא מצה מרה"י לר"ה דל"ה מהב"ע. ועי' מהריט"א בכורות (דף מ"ו) שכ' דע"כ השמיטו הריף והר"ם הירושלמי הזה משום דבאמת אינו יוצא משום מהב"ע. והירושלמי מיירי באונס דאין עבירה כלל והם השמיטו דבר זה דהוא מילתא דלא שכיח עכ"ד

ז) ונפלאת היא בעיני על הרב מנחת חינוך דפלפל בענין זה ולא העיר מדברי בעהמ"א שס"ל דבאכילה מקיים העשה דתשביתו אף דהוי בעבירה וא"כ הוי מהב"ע