בכורי שלמה חלק א מה

אבל לעולם היכא דקאמר בש"ס או בזוהר דין להלכה ל"ש לומר לאו דוקא נקט. וראיה לחילוק זה ממ"ש הרמ"ע מפאנו (סי' ל"ו) דאין למדין הלכה מאגדות יע"ש. והטעם דבאגדה אינו מקפיד שיהיה מדוקדק להלכה. וסיפור מעשה אף בש"ס לא עדיף מאגדה. וכן השכל נוטה אבל דברי הזוהר שכ' הלכה ל"ש ביה לומר לאו דוקא קאמר כיון דרוצה להשמיענו דין להלכה

ד) ומה שכ' כ"ג דלכאורה ממ"ש המג"א (סי' ד') על מ"ש סדה"י דלא יגע במלבושיו כ' ע"ז דבגמרא לא משמע כן כו' אלא שלדעתי אין זה ראיה כ"כ די"ל דודאי מיירי שנטל ידיו להעביר ר"ר כו' עכ"ל. הנה בשו"ת שבו"י (ח"ג סי' א') השיג ג"כ על התולעת יעקב בשם הזוהר מברכות (דף ט"ו.) וכיון שצריך לפנות ולכנוס לבה"כ ודאי הוא יותר מד' אמות כי לאו כל אדם זוכה להיות בה"כ סמוך למטתו כ"כ יע"ש. ויעיין בס' ארצות החיים (סי ד' ס"ק כ"ב) שכ' שהיא טעות דשם מיירי שכבר נטל בקומו מר"נ יע"ש. א"כ כ"ג כיון לדברי ארצות החיים

ה) ומה שכ' כבוד גאונו דלא ברירא מילתא דשיהה מקרי קל לגבי הליכה דחייב מיתה. לפמ"ש הר"ן ביומא דנבלה חמור. מצד כמות האיסור וה"ה בשיהה עושה איסורים הרבה עכ"ד. אמת לדעת הר"ן הוא כן. אולם דעת רוב פוסקים לא ס"ל כהר"ן לא מבעיא לדעת הרא"ש ביומא פ' יוה"כ בשם רבו הר"ם דשוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה כו' כי שבת הוא אצלו כחול יע"ש. וכ"כ הטור (בא"ח סי' שכ"ח) והד"מ יע"ש וכ"כ בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ז) דלא כהר"ן. וכ"ש לשיטת הראב"ד יע"ש. והרא"ש כ' ואני שמעתי שמא יהיה החולה קץ באכילת איסור ויפרוש ויסתכן. וכן הוא לפי סברת הגהת מרדכי דתקלת אכילת איסור מגונה. וכ"ה בשו"ת הרשב"א (ח"ב סי' פ"ט) ויעיין בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' ל"ו ל"ז) ובשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' אלף י"ז) ובס' קרבן נתנאל פ"ח דיומא שהשיגו על הר"ן ז"ל ובפרט לפמ"ש האחרונים דברא"ש משמע דבדרבנן לא משגחינן על כמות האיסור וכן י"ל דגם להר"ן כן יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ דלא הוי דאורייתא י"ל דלכ"ע לא משגחינן על כמות האיסור. ועיין בשו"ת חת"ס חא"ח (סי' פ"ה)

ו) ומה שכ' כ"ג דלדברי השערי תשובה שוה חיוב שהייה להולך. ולפענ"ד אינו מוכרח מדבריו. די"ל דהליכה חמור משהייה. והסברא הוא כמ"ש כ"ג ב' הר"ן דנהי דהליכה בלי נט"י חמור משהייה מ"מ למהר אף שהוא איסור חמור עדיף משיעבור בשיהה הרבה פעמים והוי חמור בכמות

ז) ומה שכ' כ"ג וז"ל ומ"ש דאפילו אי נימא דגם בשהייה איכא חיוב מיתה מ"מ הוי שב וא"ת שלא בדקדק כתבת כו' דא"כ אין כאן שום איסור חדש ע"י הליכו ול"ש בזה שב וא"ת עכ"ד. הנה אמת כי הלשון חיוב מיתה בשיהה שכתבתי הוא לאו דוקא וכוונתי היה איסור מיתה. וכעין דאמרינן בשבת (דף ד'.) איסור סקילה ויעי"ש בתוס' ד"ה קודם דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו יע"ש שאפילו הכי מקרי איסור סקילה ויעיין בכריתות (דף י"ב:) דתני אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב ואינו רק מדרבנן כיומא (דף ס':) כמ"ש התוס' בזבחים (דף י"ד:) בד"ה לא מחשבה ועיין בגיטין (דף י"ט.) חייב שתים ופרש"י שם וכ"כ בש"ש (שי"א אות י"ג) ע"ש. וה"ה בנ"ד בשיהה ליכא רק איסור מיתה דהא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו כתוס' פסחים (דף ק"ח:) ד"ה שאף הן יע"ש והא בדאורייתא לא מצינו חיוב מיתה או מלקות בכל התורה בשב וא"ת רק בפסח ומילה. ודוקא ע"י מעשה יש חיוב מיתה או מלקות ואם כן בשיהה גרידא דהוי שב וא"ת לא יכלו חכמים לומר דאיכא חיוב מיתה דלא מצינו דכוותיה באורייתא כב"מ (דף ד'.) רק באם השיהה הוא ע"י מעשה כגון שהלך ארבע אמות בלי נט"י שחרית אז איכא חיוב מיתה ואף דהליכה עצמה היא היתר מ"מ השיהה שבא ע"י הליכה הוי קום ועשה. וכעין דאמרינן בבל יראה דאינו לוקה עליו. מ"מ הא כתב הרמב"ם בה' חומ"צ (פ"א ה"ג) דקונה חמץ פסח לוקה. אף דהקניה עצמה היא מעשה היתר מ"מ כיון שהבל יראה בא ע"י מעשה אף דהוי מעשה היתר לוקה וכמ"ש בשו"ת בית אפרים (חא"ח סי' מ"א) שהקשה למה לוקה הא כל מלתא דא"ר ל"ת אעל"מ ומתרץ דהקני' בעצמה היא מעשה היתר באם לא משהה החמץ רגע אחר הקני' רק שישרפו תיכף מש"ה ל"ש אעל"מ כיון דהמעשה הוא היתר. ומכל מקום לוקה על בל יראה כיון דהשהוי דבל יראה בא ע"י מעשה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד ג"כ כיון דע"י הליכה מעורר עליו רוח מסאבותא כמ"ש גם כ"ג. והשהייה בא ע"י מעשה הליכה מה שלא היה קודם הליכה. אף דהליכה עצמה מעשה היתר מ"מ השהייה שאח"כ בא ע"י מעשה הליכה שהוא חיוב מיתה שעבר על דברי הזוהר הקדוש בקום ועשה. ואם כן א"ש דמוטב ללכת פחות פחות מד"א שיעבור רק בשב ואל תעשה כדעת הברכי יוסף

ח) ומה שכ' כ"ג דמה שכתבתי משבת (ק"ל.) אין לו שום דמיון דהתם איסור שבת הותרה מפני מילה לר"א כו'. אבל הכא ע"ז אנו דנין אם זה עדיף כו' עכ"ד המסולאים כוונת כ"ג כיון דר' אליעזר ס"ל דגם מכשירי מילה דוחין שבת ע"כ דס"ל דשבת הותרה מפני מצוה. אולם יעיין בשבת (דף קל"א.) לא לכל אמר ר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת אסיקנא דלמעוטי רק ציצית ומזוזה אבל בעומר ושתי הלחם ובלולב ובסוכה ובמצה מכשיריהם דוחין את השבת ובאלו ודאי לא הותרה שבת רק נדחה. א"כ אינו מוכרח מדס"ל לר"א דמכשירי מילה דוחין את השבת דהותרה שבת אצל מילה. ועיין כסף משנה פ"ב מה' שבת ושו"ת עטרת חכמים (חא"ח סי' ד') וכיון דנדחה נ"מ במקום שאפשר לקיים שניהם אינו דוחה. וא"כ ה"ה אם ימהר יעבור על איסור שבת דאורייתא ואם לא ימהר המצוה לא יעבור על איסור דאורייתא רק על דרבנן. היה לן לומר דנדחה האיסור דרבנן מקמי האיסור דאורייתא ואפ"ה לא נדחה הדרבנן רק האיסור דאורייתא נדחה מפני הדרבנן כדי למהר המצוה. א"כ ה"ה בנ"ד עדיף שימהר לעשות המצוה ליטול ידיו אף שעי"ז יעבור על איסור הליכה שזה חמור ודומה לדאורייתא ואפילו הכי עדיף למהר למעט את התפלה וליטול את הידים. משיעבור בשיהה הרבה ואם כן הדמיון עולה יפה וצ"ע עדיין ועיין שו"ת ברית אברהם (חא"ח סי' ב' אות ה') ושו"ת ר' בצלאל האחרון (סי' י"ג אות ג') ושו"ת עמק הלכה (ח"ג סי' ק"ז)

ט) ומה שהעיר כבוד גאונו דנ"ד תלוי במה שאיתא בעירובין (דף ק"ד:) בשרץ שנמצא במקדש כו' הדמיון עולה יפה כתפוחי זהב במשכיות כסף. ושפתים יושק. ומה שהעיר משבועות (דף י"ז.) דבא בארוכה רק שאין לו ענין לנ"ד צדקו דבריו ודפח"ח. [וכעת נדפס מחדש הגהות מהרב הגאון מוה' יהודה ליבוש נ"י אבד"ק פשעדבארז על הקיצור שו"ע סי' ב' וכיון ג"כ לדעת כ"ת בראיה זו מעירובין. יע"ש]

אלה דברי אוהבו מלב ונפש מוקירו ומכבדו כערכו הרם. משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו המתאבק בעפר רגלו ומבקש פני כ"ק להזכירני לטובה. בעת תפלתו. פי המדבר דו"ש באהבה

שלמה אברהם בלא"א המופלג מוה' דניאל זאב רזעכטע נ"י