בכורי שלמה חלק א מד

דענט"י צריך כלי לדעת הרשב"א משא"כ להעביר ר"ר. ומנטילה זו אמרו כי משא ידיה ולא מיירי מנטילה דלהעביר ר"ר דהאי אפילו בלא כלי ואינו מברך ע"ז. ומה שהביא הרא"ש ראיה שיכול לברך כל הברכות קודם נט"י וכתב שזה סעד לדבריו דלא תקנו רק לתפלה וס"ל דכל הברכות ה"ל קודם נט"י. היינו נטילה המחויבת שאותה תקנו חז"ל. ולא מיירי מלהעביר ר"ר. וכוונת הרא"ש שהביא ראיה דמותר לברך בסרכי ידים אע"ג דלמ"ש מיירי שנטל ידיו להעביר ר"ר הוא. דאי אסור לברך קודם נטילה א"כ הנטילה קודם הברכות הוא מתקנת חז"ל. וממילא היה צריך לברך ענט"י מנטילה הראשונה. לפ"ז אין ראיה מהגמ' דלא יהיה איסור בשהיה גרידא. מ"מ נראה מלשונם דהליכה ד"א גרע משהיה גרידא שעל ידי ההליכה מעורר רוחא דמסאבותא ומרבה בטומאה

ב) ומ"ש ידידי ודימה זאת למיעוט תפלה ולמ"ש התוספת בפסחים במשהה חמץ ע"מ לבערו. הנה אם נימא כן גם לצד השני י"ל כן וכמ"ש ידידי בעצמו. ומ"ש ידידי דזה השהיה איסור קל לגבי הליכה שחייב מיתה וממילא עדיף לעבור על איסור קל. הנה אף אם נחליט כדברך דזה חמור שבשהיה אין בו ח"מ. עכ"ז לא ברירא מלתא שזה מקרי קל לפמ"ש הר"ן ביומא דשוחטין לחולה בשבת ואין מאכילין אותו נבלה יעו"ש. שעל כל זית וזית יש איסור ולאוין הרבה דנבלה ל"מ קל לגבי חד איסור דשבת. וא"כ ה"נ בכל רגע ורגע ששוהה הרי עושה איסורים הרבה ולא כן בהולך וממהר. אמנם לקושטא נראה דלדברי השע"ת שוה חיוב שהיה להילוך

ג) ומ"ש עוד דאפילו אי נימא דגם בשהיה איכא חיוב מיתה מ"מ הוה שב וא"ת. שלא בדקדוק כתבת. דאי גם בשהיה איכא חיוב מיתה כפי הנראה משע"ת. א"כ אין כאן שום איסור חדש ע"י הילוכו. ול"ש בזה שב וא"ת עדיף. כיון דבהליכה גופיה אין עושה שום איסור דגם ההליכה אין בו איסור רק מצד השהיה

ד) ומ"ש ידידי משבת ק"ל בענין למהר המצוה. אינני יודע שום יחוס ודמיון לשם התם איסור שבת הותרה מפני מילה. לר"א ואמרי' דאפילו רק כדי למהר המצוה דחינן שבת. אבל הכא ע"ז אנו דנין אם זה עדיף או ההליכה או ההשהיה איזה חמור מחבירו. שידחה הא' מפני חבירו. ומה זה ענין להתם

ה) אמנם לדעתי נראה דתלי במה שאיתא בעירובין (דף ק"ד:) בשרץ שנמצא במקדש דריב"ב ס"ל דמוציאו בהמיינו ור"י ס"ל דמוציאו בצבת של עץ ומפרשין דמר סבר אפושי טומאה עדיף ומר סבר שהויי טומאה עדיף. וה"נ ע"י ההילוך הוא מרבה בטומאה. ולמ"ד שלא להרבות בטומאה עדיף טפי להולך פחות מד"א. ולמ"ד שלא לשהות את הטומאה עדיף טפי ללכת במרוצה. וכיון דאנן קיי"ל דמוציאו בצבת של עץ שלא להרבות הטומאה ה"נ עדיף טפי פחות פחות מד"א. וע' שבועות (דף י"ז) דבא בארוכה אף שלא שהה רק שיעור קצבה חייב על ההילוך המרובה. ובודאי אף פחות משיעור קצרה. אלא שאין זה ענין לנדון דידן. כמובן למעיין וקצרתי

והנני חותם בברכה ברכת חו"ש וכ"ט ליד"נ אהובי נ"י ואברכהו. הנני ידידו מחו' הדו"ש באהבה

יעקב לאנדא חופ"ק הנ"ל

או"ש לאביו יד"נ מחו' ה' הגביר מוה' דניאל וואלף נ"י

סימן יב

ב"ה יום ד' תשא תרח"ם לפ"ק אזארקאוו

הרים ישאו שלום וברכה וחיים טובים לכבוד ידידי מחו' ה"ה הרב הגאון האמיתי המפורסם בקצוי ארץ. נזר הקודש. מאור הגולה. בוצינא קדישא. חסידא ופרישא. נ"י פ"ה עה"י פרי עץ החיים כו' כקש"ת מוה' יעקב לאנדא שליט"א אבד"ק נאשעלסק

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו

הנה בבואי מדרכי לביתי ביום ועש"ק פ' תצוה מצאתי מכתבו היקר המסולא בעיני בפז רב. ואורו עיני בראותי את שלומו הטוב ושלום כבוד תורתו. וכל חדרי לבי מלאו ששון לראות דבריו הקדושים החוצבים להבות אש דת. ואחרתי עד עתה להשיב מפני ימי הפורים. ואמרתי להשיב מפני הכבוד לפלפל מעט בדבריו היקרים

א) מה שכ' כ"ג דהס' ברכי יוסף אין לפניו לעיין טעמו. הנני להעתיק לשונו. אחר שהביא שמצא דברי הזוהר שהביא התולעת יעקב ב' הזוהר כ"י מוגה מרבנן קשישאי בהקדמה (דף י' ע"ב) כלשון ההוא בהדיא על דא אתחייב מיתה לשמים ומעתה צדק הרב תולעת יעקב. ואח"כ כ' הברכי יוסף וז"ל אלא דשמיע לן מרבנן קדישי דזמנין דמיא הרחק מאד מאדם ובלכתם ילכו פחות פחות מארבע אמות כאותה שאמרו גבי שבת. עכ"ל

ב) ומה שכ' כ"ג דלשון ההולך אם משמע דוקא הליכה ולא שהייה תלוי במחלוקת דא"ח (בסי' ב') לא ילך ד"א בגילוי הראש דלט"ז ומג"א דוקא הליכה. והב"ח והבכ"ש (דף קי"ח) דאף עמידה בכלל עכ"ל הזהב. לא זכיתי להבין דעת קדושים. דלפענ"ד נראה מדברי הב"ח דדוקא הליכה ורק מה שכ' בש"ס ד"א לאו דוקא הוא. דבתחלה כ' טעם למה לא השמיט הש"ע שיעור ד"א אחר גילוי הראש. ואח"כ כ' דנהי דמצד עיקר הדין נראה כן. מ"מ מרבינו יונה ומרמב"ם נראה דלאו דוקא ד"א דלפי הטעם דמכה"כ כו' גם הליכה בתוך ביתו ופחות מד"א אסור. מצד מדת חסידות ולא הזכיר כלל דגם בעמידה וישיבה אסור. יע"ש. רק בבכור שור בשבת קי"ח הביא דברי הב"ח וז"ל. וכ' הב"ח הביאו המג"א דה"ה פחות מד"א וראייתו ממ"ש הרמב"ם וש"פ הקדמונים בסתם לא יגלה ראשו אלמא אפילו פחות מד"א. עכ"ד. וא"כ מדבריהם יש ללמוד נמי דל"ד הילוך אלא אפילו בקימה וישיבה צריך ליזהר כו' עכ"ל הבכור שור. נראה שהבכ"ש ס"ל בדעת הב"ח דדוקא מה שכ' בגמרא ד"א לאו דוקא אבל הליכה דוקא. רק שהבכ"ש השיג על הב"ח דמדברי הקדמונים יש ללמוד דלאו דוקא הילוך מדכתבו סתמא. משמע דאי לא היה מצא בקדמונים שכ' סתמא היה מודה להב"ח דמה שכ' הגמרא הליכה ד"א הוא בדוקא. וא"כ כיון דבזוהר הקדוש ובתולעת יעקב הביאו הליכה ד"א ולא נמצא בקדמונים ובאחרונים דהוא לאו דוקא. מהי תיתי לומר דלאו דוקא הליכה ד"א. ובפרט דהבכ"ש כ' שם הטעם דהלשון הליכה ד"א שבש"ס לאו דוקא משום דלפי הטעם דמכה"כ ליכא חיוב בין הליכה לישיבה. אבל בנ"ד לפי הטעם שכ' בזוהר דהולך ד"א בלי נט"י בשחרית חייב מיתה מפני שמשרה הר"ר עליו י"ל כמ"ש כ"ג שעל ידי הליכה מעורר רוחא דמסאבותא ומרבה בטומאה. אבל בשוהה גרידא לא. וא"כ גם הבכ"ש מודה בנ"ד דהליכה ד"א הוא דוקא

ג) ומה שכ' כ"ג וז"ל מיהו עכ"פ לדברי כולם לא דייקו מלשון הליכה וע' בבכ"ש שהביא ממ"ש שלא הלך ד"א בלי תורה. ותפילין דודאי ל"ד הולך עכ"ל הזהב. לא זכיתי להבין דברי קדשו. נהי דהבכ"ש לא דייק על לשון הילוך. אבל הט"ז והמג"א והב"ח כולם הסכימו דהליכה דוקא רק שהב"ח חידש דד"א לאו דוקא. ואפילו בהליכה פחות מד"א אסור. אבל בעמידה וישיבה לא ס"ל כן יע"ש. ולפענ"ד ראית הבכ"ש מסוכה (דף כ"ח) דקאמר לא הלך ד"א בלא תורה וכן במגילה (דף כ"ח) אהא דלא הלכתי ד"א בלא תורה פירש"י שהיה שגורה תמיד גירסתו בפיו ע"כ. וזה אינו תלוי בד"א אלא דל"ד עכ"ל. ולפענ"ד שאני התם דהוי רק ספור מעשה ע"כ שייך לומר דבשלא בכיון כ' ד"א