בכורי שלמה חלק א לח

בכלל תרי"ג. ויעיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ג סי' תע"ח) שכתב וז"ל וכן כל מי שמורה להוסיף על איסורי תורה לומר שהם מה"ת לדעת הרמב"ם ז"ל. וכן כל מי שמוסיף על עצמו מצוה שאינה כתובה בתורה שלא בדרך גדר או סייג אלא באמרו שמצוה זו מה"ת זה ג"כ בכלל בל תוסיף. שהרי תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני עכ"ל. א"כ אם נימא כמ"ש כ"ג דלכן נקרא הוספה כיון דתקנו דיהי' כדאורייתא ממש והיינו דאמרו דהיא מה"ת דאל"ה רק שאמרו דהיא מדרבנן לא הותירו כמ"ש כת"ר ב' גור אריה. וכ"כ הרמב"ם בעצמו. אע"כ דכוונת כת"ר דאמר מקרא מגילה הוא מה"ת ולכן נקרא הותירו א"כ הוי בל תוסיף לשיטת הרמב"ם ומה מתרץ הירושלמי דמצאו רמז דהא כתב הרמב"ן דהרמז הוא רק על הכתיבה ולא על הקריאה. ואי משום הק"ו ג"כ אסור להוסיף על התורה אף בק"ו. ועוד דע"כ לומר לפי שיטתו שנצטוה משה בסיני שבימי מרדכי ואסתר יהיה חיוב קריאת המגילה והוי הלכה למשה בסיני. א"כ קשה לפי מה שהבאתי לעיל דדבר שהוא הלממ"ס לא נמצא עליו רמז בתורה. ובמקרא מגילה יש רמז בתורה. אע"כ דאינו רק מתקנת הנביאים דלא הוי רק דברי קבלה ולא דאורייתא רק דהירושלמי הקשה האיך היו יכולים להוסיף על הכתובים כמ"ש הרמב"ן בספר המצות שהבאתי לעיל. ועל זה תירץ דמצאו רמז בתורה מכתוב זאת זכרון בספר לכתבו בין הכתובים. אבל לא שנאמר מפני הרמז דהוי מן התורה וגדולה מזו כתב הרמב"ם. בספר המצות (שורש ב') וז"ל וכבר בארנו זה הענין שם וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בקל וחומר מי"ג מדות נאמר שהוא למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו על אחת מהי"ג מדות שהוא דרבנן כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה מסיני לפי' הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת מי"ג מדות אם הם בארוהו בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא. הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו דאורייתא ואם לא יבארו זה ולא דברו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו עכ"ל א"כ מבואר שם דאף בדבר שנלמד מי"ג מדות אפ"ה כל זמן שאינו מבואר בש"ס בפירוש דהוא דאורייתא הוי מדרבנן א"כ ה"ה בנ"ד דלא מצינו בש"ס בפירוש דמקרא מגילה הוא דאורייתא. ואדרבה רוב פוסקים העלו דהוי דרבנן בוודאי אין לו דין דאורייתא. וכל זה א"ש לשיטת הרמב"ם דלא מנה מקרא מגילה בכלל תרי"ג. אבל לפי שיטת הסמ"ג שחשבו בכלל תרי"ג גם לדברי קשה הלא ע"כ מוכרח לומר לשיטתו דהוי העשה הלממ"ס אם כן איך אמר בש"ס דיש רמז בתורה

סג) ונלפע"ד לתרץ ע"פ הקדם דקדוק לשון בלשון הירושלמי שהביא כת"ר שכתב שם וז"ל נשאו ונתנו בדבר עד שהקב"ה האיר עיניהם מן התורה כתוב זאת זכרון בספר כו' עכ"ל. למה כתב עד שהקב"ה האיר עיניהם מה"ת למה לא קתני בפשוט כמו בש"ס דילן עד שמצאו לו מקרא כתוב זאת זכרון בספר כו'

סד) ונראה לי לתרץ הכל בהקדם מה שהקשה הרב מגילת אסתר (בשורש א') על מ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים שהבאתי לעיל דהלממ"ס לא נמצא רמז בתורה והקשה עליו הלא כתב הרמב"ם בשלהי פרק לולב וערבה מנסכיהם ונסכיו כמ"ש בגמ' מ"מ כיון שהם רמזים נעלמים שפיר הלממ"ס מקרי ולא אמר הרמב"ם רק כשיהא רמז שאינו נסתר ונעלם יע"ש. לפ"ז אמינא דלהירושלמי בכיוון כתב הלשון עד שהקב"ה האיר עיניהם מן התורה משום דהיה קשה ליה לפי שיטת הבה"ג דהוא מחשב המצות דהוי הלמ"מ א"כ איך יכול להיות לזה רמז בתורה לכן מתרץ דהוי רמז נעלם והא ראיה שהיה צריך להאיר עיניהם עד שמצאו הרמז. ובאופן זה יכול להיות הלממ"ס ויש סייעתא מירושלמי הנ"ל לשיטת הבה"ג. אולם ש"ס דילן שכתב בפשיטות עד שמצאו לו מקרא כו'. ולא כתב כלשון הירושלמי משום דס"ל כשיטת הרמב"ם דאינו בכלל תרי"ג וא"כ אינו הלממ"ס א"כ אין אנו צריכים לומר דהוי רמז נעלם. והיוצא לנו מזה דהירושלמי והבבלי מחולקים בפלוגתת הבה"ג והרמב"ם וא"כ לענין הלכה כבר קיי"ל כש"ס דילן וממילא אינו הלממ"ס ומ"מ נהי דרמוז בקרא מ"מ לא עדיפא מכל י"ג מדות שהבאתי מרמב"ם דכל זמן שאינו מפורש בש"ס דהוא דאורייתא הוי דרבנן ואף דהרמב"ן השיג על הרמב"ם מ"מ הרב מגלת אסתר הליץ בעדו וכבר כתב הרמב"ם בעצמו דאינו רק מתקנת הנביאים וכבר העליתי ראיה דתקנת הנביאים לא הוי דאורייתא ממש יעיין בא"ח (סי' קל"ה) הל' קריאת התורה ויעיין שם בברכ"י

סה) נחזור לענין ראשון דכבר העלתי ב' הרמב"ן בספר המצות בסוף (שורש הב') שכתב דמקרא מגילה הוי דאורייתא לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו חיובה בק"ו הזה ועל כתובתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר עכ"ל. אם כן מבואר דחיוב קריאת המגילה מוכח מק"ו ועל כתובתה בין הכתובים זה מוכח מן הרמז. א"כ נסתר ראייתו מן הירושלמי מדקראה הוספה מוכח דתקנו כעין דאורייתא ממש וע"ז תירץ כ"ג משום הרמז יכלו להוסיף הלא זה קאי רק על הכתובה של המגילה שנקראת הוספה על התורה אבל הקריאה לעולם יכול להיות דאינו רק מדברי קבלה שהוא דרבנן ואף שכ' הרמב"ן דחיוב הקריאה הוא מק"ו מ"מ י"ל דאינו רק אסמכתא בעלמא וכמ"ש הרא"מ על הסמ"ג ריש הל' מגילה וז"ל המצוה הד' מד"ס הוא מקרא מגילה והא דאמרינן בפ"ק דמגילה מ"ח נביאים וז' נביאות לא פחתו ולא הותירו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה ומפרש תלמודא מה דריש ק"ו ומה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לכ"ש אינו אלא אסמכתא בעלמא דאל"כ מה שהותירו עמ"ש בתורה דקאמר כו' עכ"ל א"כ מבואר דס"ל דאינו רק אסמכתא בעלמא וממילא מקרא מגילה אין לו שורש בדאורייתא רק שהוא תקנת נביאים והוה דברי קבלה

סו) ומה שהקשה כבוד גאונו דאם נימא שהוא מדרבנן איך קראו הותירו לפמ"ש הגור ארי' אע"כ דהוא דאורייתא מ"ה קראו הותירו. ע"ז אשאל לכבוד תורתו אם מקרא מגילה אמרו שהוא דאורייתא איך היו רשאים להוסיף ואי משום רמז שמצאו זאת זכרון בספר הלא זה מרמז רק לכתבי בין הכתובים אבל על הקריאה ליכא שום רמז כמ"ש הרמב"ן בס' המצות הנ"ל וליכא רק הק"ו וממ"נ אם נימא דהק"ו אינו אסמכתא לא מקרי הוספה דהוה כמ"ש בתורה כמו שהקשה הרא"מ. וכה"ג כ' התוס' במס' שבת (דף פ"ז ע"א) דהק"ו של משה אינו ק"ו גמור דאל"ה לא היו קראוהו הוסיף משה מדעתו יע"ש. אע"כ דהק"ו הוה רק אסמכתא וכמ"ש הרמב"ם בס' המצות שכל מה שלמדוהו בא' בי"ג מדות אם לא יבארו דהוא מה"ת לא הוה רק דרבנן ואף שהרב המגיד בפ"א מה' אישות ובס' זוהר הרקיע העלו דזה דוקא לענין חשבון מצות אבל מ"מ דאורייתא הוא. כבר כתבתי בשם אליהו רבא וזוטא דמחלק דזה דוקא בגזירה שוה אבל לא בשאר מדות וגם הוכיח הרא"ם משם דהוי רק אסמכתא ומה שקראו הותירו כבר. תירץ רש"י במקומו דאין נביא רשאי לחדש ושם בימי מרדכי היו נביאים והותירו משום הק"ו ואף דהק"ו הוי אסמכתא מ"מ גם הנביאים לא אמרו דהוה דאורייתא רק דהם תקנו ואסמכוהו על הק"ו וכמו שהבאתי בשם התוס' בשבת (דף פ"ז) דהק"ו אינו גמור דאל"ה לא נקרא הוספה וכבר הבאתי דברי הברכי יוסף בא"ח (סי' קל"ה) שהעלה בפלפול עצום דתקנת הנביאים אינו דאורייתא יע"ש

סז) ועוד דאם נימא כמ"ש כבוד תורתו דעשאוהו כדאורייתא ממש יקשה על הא דמבואר בב"מ (דף נ"ה) דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ויעי' תוס' יבמות (דף ל"ה) וקשה לפי דבריו דאם יעשו להדרבנן חיזוק כשל תורה א"כ הוה הוספה על התורה כיון דיש לו דין תורה אע"כ אף דעשאוהו