בכורי שלמה חלק א לז

ומדקרי לה הוספה מוכח ששוה לגמרי לשל תורה עכ"ל

ס) ולפענ"ד לא זכיתי להבין דברי קדשט דהנה כל עיקר ראייתו מירושלמי סובב הולך דאם נימא דלא כט"ז יקשה דמאי מקשה בירושלמי משום בל תוסיף מ"ש מכל מצוה דרבנן נר חנוכה וכדומה דאין בהם משום בל תוסיף ומכאן מכריח דהדין כהט"ז: נפלאתי על כ"ג וכי כעורה היא זו מה שרש"י בעצמו תירץ קושית כת"ר במגילה (דף י"ד.) על מ"ש שם מ"ח נביאים ונביאות נתנבאו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מ"ש בתורה חוץ ממקרא מגילה וכתב רש"י ד"ה חוץ ממגילה וז"ל וא"ת נר חנוכה וכדומה כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי ואסתר היה חגי זכריה ומלאכי ע"כ. א"כ מבואר דרש"י מקשה קושית כבוד תורתו. ומתרץ דדוקא נביא מה שאומר ע"פ נבואה אינו רשאי לחדש על מ"ש בתורה. וכדדייק הש"ס בירושלמי אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. נביא דייקא. אבל נר חנוכה וכדומה שאינו מפי נביא ליכא משום בל תוסיף. וסברת רש"י נלפע"ד כמ"ש הסמ"ג במצות בל תוסיף והרמב"ם בהקדמת חיבורו הגדול דאיסור ב"ת לא שייך אלא כל המחדש המצוה אומר שד' צוה להוסיף אותה על מצות התורה מש"ה אף דנימא דמקרא מגילה אין לו דין תורה לגמרי מ"מ מקשה יפה בירושלמי דהא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. כיון דבימי מרדכי ואסתר עדיין היו נביאים לכן לא היו רשאים לחדש דבר וכ"כ הרמב"ם בהקדמת סדר זרעים בח"ב שכתב ולא התנה הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות עכ"ל. ומגילת אסתר חדשו ע"י נבואה כמבואר בש"ס דאסתר ברוח הקודש נאמר כמו דאמרינן במגילה (דף י"ד) וע"ז תירץ בירושלמי דהקב"ה האיר עיניהם בתורה דרשאים לחדש

סא) ומה שהקשה כ"ג דאם נימא דאינו שוה לדאורייתא לגמרי למה נקרא הוספה לפי מ"ש הרמב"ם דבאמרם שהוא דרבנן לא מקרי הוספה עכ"ד. במחכת"ר אשתמיטתיה לפי שעה דברי הרמב"ן בספר המצות לרמב"ם (שורש ב') בסופו. וז"ל כבר אמרו במגילה (דף י"ד) מ"ח נביאים ושאר נביאות כו' למדנו אותנו בזה כו' כל התקנות והגזירות אינן תוספת אלא הם גדר וסייג לתורה אבל מקרא מגילה הוא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובא בק"ו הזה ועל כתיבה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר כו' עכ"ל הזהב. א"כ נראה בעליל דהרמב"ן עמד על קושית כ"ג למה מקרא מגילה נקרא תוספת. ותירץ על זה דמקרא מגילה נקראת תוספת לפי שנכתבה בתורה. והוקבעה חובה לדורות. אבל סמכו חיובה על הק"ו ועל כתובה בין הכתובים של זאת זכרון בספר. אבל לעולם לא עלתה על דעת הרמב"ן לומר דמגילה היא דאורייתא. הלא כתבתי לעיל ב' הרשב"א מגילה (דף ו') שהעיד ב' הרמב"ן שס"ל דמגילה דרבנן ובפרט בדעת הרמב"ם בוודאי לא נוכל לומר דס"ל מגילה דאורייתא. אף שנראה כן מדברי הרב המגיד בפ"א מהל' אישות שכתב דמ"ש הרמב"ם בהל' מגילה (פ"א ה"א) דאינו רק מד"ס הוא, רק לענין חשבון המצות אבל באמת הוא דאורייתא. ח"א כמו שהוכחתי לעיל (אות נ"ד) דהרמב"ם חכמים שלא לצום בו אף דכתיב להדיא במגילת אסתר (ט' כ"ב) אע"כ דד"ק רק דרבנן. וא"כ ה"ה לענין מגילה כנ"ל. ועוד דבס' אליהו רבא וזוטא (בדיני עגונא דאיתתא דף ע') העלה לשיטת הרמב"ם דדבר שנלמד בגזרה שוה יש לו דין תורה ממש אלא שאינו נמנה במנין המצות אבל מה שנלמד משאר י"ג מדות ובריבוי ס"ל להרמב"ם דאין לו דין תורה אלא דין דרבנן ממש יע"ש

סב) עוד קשיא לי על מה שכ' כ"ג בדעת הירושלמי דמגילה תקנוה כדין תורה ממש דכל מצות דאורייתא נדחין ממנה. ומקשה הירושלמי מאלה המצות ותירץ משום הרמז דזאת זכרון בספר. קשיא לי דאף לפי דבריו איך שייך לומר כיון דכל מצות דאורייתא נדחין מפני מקרא מגילה מוכח דיש לו דין דאורייתא אדרבא אם הוא דאורייתא אמאי עדיף משאר מצות דאורייתא. ומאי אולמא דהאי עשה דמקרא מגילה משאר עשה דאורייתא. אם מפני פרסומא ניסא. זה הטעם אינו מדאורייתא רק מדרבנן. ובדרבנן שייך לומר עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ומשום הכי י"ל לפי שיטתו בדעת הרמב"ם דאף דהוי דרבנן מכל מקום עשו חיזוק לדבריהם שיהיו נדחין מפני כל המצות. אולם באמת ז"א. מהי תיתי לומר כן. וכבר הבאתי לעיל ב' הראב"ן שכתב להדיא דמגילה הוי רק דרבנן מלא תסור מש"ה מת מצוה קודם דכבוד הבריות דוחה ל"ת שבתורה. היינו לא תסור ויעיין בברכות (דף י"ד.) ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דלמא פרסומא ניסא עדיף א"ל פוסק ואין בכך כלום. עכ"ל. א"כ ה"ה בנ"ד אי אפשר לומר דכל מצות דאורייתא יהיו נדחין מפני מקרא מגילה שהוא דרבנן אף דהוי פרסומא ניסא. ועוד איך נוכל לומר כמ"ש כ"ג דמגילה דינה כדאורייתא ממש ולכן קראוהו הוספה יקשה באמת איך היו רשאים להוסיף על התורה. ואי משום דמצאו רמז הלא גם ברמז מהתורה אסור להוסיף מצוה שיאמרו עליו שהוא מהקב"ה. וראיה לזה מדברי הרמב"ם בהקדמתו לזרעים (בח"א) וז"ל הח"א שיתנבא בשם האל כו' ויאמר שהקב"ה הוסיף במצות מצוה או גרע מצוה מכל המצות שאסף אותה ספר תורה כו' או ישנה בקבלה כלום ואפילו יסייענו פשט הכתוב כגון שאומר שזה האמור בתורה וקצותה את כפה הוא כריתות יד באמת ואינו קנס המבייש כמו שבא בקבלה ויסמוך הדבר ההיא לנבואה ויאמר שהקב"ה אומר לו שזו המצוה וקצותה את כפה היא כפשוטה גם זה יהיה בחנק שהוא נביא שקר כו' והזהרנו ג"כ מלהוסיף בהם ולגרוע מהם כמו שנאמר לא תוסיף ולא תגרע ממנו וע"כ אמרו ע"ה. אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כו' עכ"ל. אם כן נראה מדברי הרמב"ם שאף שאומר דבר שיסייענו פשט הכתוב מ"מ כיון שאומר נגד הקבלה חייב מיתה. א"כ כיון שדרש בסוף מכות תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני וכתב הרמב"ן דאין על זה שום חולק והוא מדוקדק מאד. ולשיטת הבה"ג גם המצות דרבנן ונר חנוכה ומקרא מגילה וכן מאה ברכות עוד בכלל תרי"ג מצות וכל מוני המצות תפסו זה המספר רק הרמב"ם השיג על הבה"ג דלא נוכל לחשוב מצות הדרבנן בכלל תרי"ג. אם כן לשיטת הבה"ג בוודאי לא א"ש פירושו דמאי מקשה הירושלמי איך יכולים להוסיף על התורה הלא גם זה מסיני נצטוו והוי כמו כל הלכה למשה מסיני ואינו הוספה. גם מה מתרץ הירושלמי שמצאו רמז הלא כתב הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים כי לא נאמרו הלכה למשה מסיני רק על אותן המצות שאין בהם רמז ולא נוכל להוציאו מדרך סברא כגון לוג שמן לנזיר כו' אבל בהיות בהם רמז בתורה או שנוכל להוציא אלו הפי' בדרכי הסברא לא אמר בהן הלממ"ס כ"א היותו תורה עכ"ל. א"כ במקרא מגילה שיש רמז ולפי שיטת כת"ר רמז הזה אינו אסמכתא רק דהוי רמז מעליא כמו שהיה נכתב בתורה בפירוש.. א"כ איך כתב הבה"ג דזה גם כן בכלל תרי"ג שנצטוה משה מסיני ומוכרח דאף דלא הוי כתוב בתורה מ"מ היה נמסר למשה מסיני בע"פ וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות (שורש א') ס"ל כן בדעת בה"ג והוי כמו הלממ"ס וזה אי אפשר. בשלמא אם נימא דזה הרמז לא הוי רק אסמכתא ולא הוי כמו שכתוב בתורה. נוכל לומר כמ"ש הבה"ג דהוי הלממ"ס עד זמן מרדכי ואסתר. רק שאסמכוה לקרא דזכרון זאת בספר. אבל לפירוש כ"ג קשה כנ"ל. וגם לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאינו בכלל תרי"ג מצות דאורייתא מ"מ אם נימא כמ"ש כ"ג דדינו כדאורייתא ממש. יקשה הלא מה"ת ליכא רק תרי"ג מצות שנצטוה משה מסיני ולמה לא חשיב מקרא מגילה ג"כ בכלל תרי"ג. בשלמא נר חנוכה ואינך דאינם חשובים רק למצוה דרבנן יפה כתב דאינם בכלל תרי"ג. אבל מקרא מגילה דהוי דאורייתא ממש למה אינו