בכורי שלמה חלק א לה

נא) ומ"ש כת"ר ועתה נבוא לבאר דין בן י"ג שנה שכתב מגילה ולא בדקוהו בשערות והסכים לדברי לכאורה כיון דמגילה דרבנן סמכינן על חזקה דרבא. וכתב גדולה מזה להכשיר אף בס"ת. ואח"כ דחה דברי דמגילה חמור מס"ת דהנה הרמב"ם כתב דכל מצות של תורה נדחין מפני מקרא מגילה ומשמע דאפילו לא יוכל אחר קריאת המגילה לעשות המצוה של תורה וכ"כ הט"ז בדעת הרמב"ם אבל הר"ן כתב דבא"א לקיים שניהם אין שום מצוה של תורה נדחה מפני מקרא מגילה דרבנן והט"ז דחה דברי הר"ן שדעת הר"ת דברי קבלה כדברי תורה דמי וכת"ר כתב דלדידיה א"צ לזה והביא ראיה לדעת הרמב"ם מהירושלמי דמגילה עכ"ד

נב) מקודם אציע מה שנלפע"ד לדחות דברי הט"ז. חדא נלפע"ד דאף לשיטת ר"ת דס"ל דצום גדליה דדברי קבלה כד"ת דהיינו צום גדליה שכתוב בזכריה שהוא נביאים. דוקא מה שכתוב בנביאים אבל מה שכתוב בכתובים לא חמור כד"ת וראיה לדברי מדברי מס' סופרים פ"ח דנביאים נקרא קבלה וכתובים דברי קדושה יע"ש. דשם משמע דנביאים עדיפי ויעיין בר"ן פ"ק דר"ה גבי פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות יע"ש. א"כ מגילה דהוי בכלל כתובים י"ל דר"ת מודה דלא הוי כדאורייתא. ולא נעלם ממני מ"ש הרז"ה הובא בב"י (סי' תרפ"ו) וז"ל והר"ן הקשה ע"ז בפ"ב דתענית וכתב שהרז"ה תירץ דכיון דפורים דברי קבלה וד"ק כמו ד"ת הו"ל כשבתות ויו"ט דתנא הם אסורים לפניהם ולאחריהם מותרין לפי שהם ד"ת וד"ת א"צ חיזוק עכ"ל. ונפלאת היא בעיני על הט"ז דאשתמיטתיה במחכת"ר דברי הרז"ה אלו דאל"ה לא היה צריך להביא ממרחק לחמו מדברי הר"ת מענין צום גדליה. הלא הרז"ה כתב להדיא על ימי הפורים ובפרט לפי מ"ש דמדברי הר"ת ליכא ראיה דיש לחלק דזה דוקא בנביאים אבל לא בכתובים אבל מרז"ה שכתב להדיא כן על ימי הפורים ליכא לסתור כן. אולם הר"ז משיג שם על הרז"ה והעלה דימי הפורים הם דרבנן יע"ש

נג) עוד נלפע"ד דגם להרז"ה אין כוונתו דיהיה לו דין דאורייתא גם להחמיר רק שכתב דאינו כמו דרבנן דצריך חיזוק אבל ימי פורים שכתובים בכתובים דהוים ד"ק א"צ חיזוק מש"ה אחריהן מותרין להתענות אבל לעולם יכול להיות דמודה דאינו כד"ת שיהא לו כל החומרות של ד"ת מפני שהבאתי בעזה"י איזה ראיות משם דד"ק לא הוי כד"ת ממש. ובזה יהיה מיושב מה דהיה קשה לי על הרב פר"ח דבסי' תרפ"ו כתב דנראין לו עיקר דברי הרז"ה הנ"ל. ובסי' תרפ"ז כתב דעיקר דמקרא מגילה דרבנן וסותר עצמו אבל לפמ"ש א"ש. גם לא נעלם ממני מ"ש בהגהות מרדכי פ"ק דמגילה ב' הר"ר יואל שכתב ג"כ כהרז"ה וז"ל ורשב"ט כתב דחנוכה הוא פרסומא ניסא ופורים דכתיב בכתובים הו"ל כד"ת ולא בעי חיזוק וראיה דבירושלמי מדמה להא דאמרינן בכל מתענין חוץ משבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים ע"כ. ונעלם מהט"ז במחכת"ר דברי הר' יואל אלו ג"כ שלא הביא ראיה מדבריו. ונלפע"ד דגם כוונת הגהות מרדכי כמו שכתבתי במה שכתב דדינו כד"ת היינו לענין דלא בעי חיזוק. אבל לא לומר דהוי דינו כדאורייתא ממש לחומרא

נד) אולם הרמב"ם בה' נדרים (פ"ג ה"ט) כתב וז"ל פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו, מפני גזירת חכמים עכ"ל. ויעי"ש ברדב"ז בפירושו שם וז"ל הנודר שיצום בשבת כו' או ערב יוה"כ סובר רבינו שאסור להתענות בעיה"כ מה"ת דכתיב בתשעה לחודש כו' ואפילו תימא שהוא דרשא דרבנן מ"מ יש לו עיקר מה"ת ולא אתי לזלזולי ביה ואין צריך חיזוק יע"ש עוד ברדב"ז ד"ה פגע בו חנוכה ופורים כו' ומשמע מהכא שאדם נדר לבטל איסורין דרבנן כגון שישתה סתם יינם או שנדרו לתת לחבירו רבית דרבנן וכן שאר איסורים שידחה נדרו מפני גזירות דרבנן שלא יבואו לזלזל בהם דצריכים חיזוק כו' עכ"ל הרדב"ז שם. א"כ מבואר דהרמב"ם ס"ל דאף איסור דרבנן אם יש לו עיקר מה"ת א"צ חיזוק. ורק איסור הצום בחנוכה ופורים כיון דהוי דרבנן ואין לו עיקר כלל מה"ת מש"ה צריך חיזוק. וקשה תינח חנוכה אין לו עיקר מה"ת. אבל צום הפורים דמבואר במגילת אסתר (ט' כ"ב) לעשות אותם ימי משתה ושמחה. א"כ עכ"פ הוי מד"ק שאסור להתענות וד"ק כד"ת. אע"כ דס"ל דד"ק אינו כד"ת. א"כ שוב מה דכתיב שם (פסוק ל"ב) ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר וכתב רש"י שם וז"ל אסתר בקשה מאת חכמי הדור לקבעה ולכתוב ספר זה עם שאר הכתובים וזה ונכתב בספר עכ"ל. ומקורו ממגילה (דף ז') יע"ש. א"כ גם הכתיבה אינו מה"ת כיון דהוי רק ד"ק. ואף שלענין הכתיבה מצאו רמז בתורה זאת זכרון בספר. כמגילה (דף ז'.). מ"מ לא מצינו שיהיה לענין הכתיבה כדאורייתא. דאטו כל מה שנמצא לדרבנן רמז בתורה יהיה דינו כדאורייתא. אדרבא מבואר ברמב"ם בהקדמתו לזרעים ואעתיקו לקמן (אות ס"ב) דנראה מדבריו דגם אם יש רמז אין דינו כדאורייתא. ואי משום דלענין הקריאה ס"ל להט"ז בדעת הרמב"ם דתקנו אותו כדאורייתא ממש. דגם בא"א לקיים שניהם ג"כ כל המצות נדחין מפני מקרא מגילה מלבד מה שהעלתי לקמן (באות נ"ד נ"ה) דרוב ראשונים ואחרונים חולקים עליו. אלא בלא"ה אף אם נימא כהט"ז וכשיטת כ"ג אין להחמיר בשביל זה בנ"ד. כיון דעל גוף הכתיבה לא מצינו שיהיה דינו כדאורייתא. כמו שאוכיח אי"ה לקמן (אות ס"א) רק על הקריאה מצינו דהחמירו ביה לפי שיטת הט"ז וכ"ג. וכיון דעל גוף הכתיבה לא מצינו דהוי כדאורייתא. שוב מועיל חזקה דרבא. ושוב גם לענין הקריאה יוצאין במגילה שכתבה בן י"ג שנים שלא הביא עוד ב' שערות. וכעין שכתב הרמב"ם לענין הוחזק האיסור בע"א דמלקין עליו. כיון דעל גוף הכתיבה סמכינן על חזקה דרבא. והנה מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' נדרים הנ"ל נראה היפך מדברי התוס' בב"ב (דף מ"ט) שהבאתי לעיל (אות כ') מדבריו למדנו דאף בדרבנן אם יש לו סמך מה"ת אינם צריכים חיזוק. א"כ כ"ש ימי פורים לפי דעת הרז"ה ורשב"ט שהם כתובים בכתובים. אבל אין מוכח מזה דהם דאורייתא. דהלא חזינן דגם דרבנן שיש לו עיקר מה"ת ג"כ א"צ חיזוק. ונלפע"ד דהא שכתב הה"מ בפ"א דאישות דמ"ש הרמב"ם מד"ס היינו לענין חשבון המצות אך כל דין תורה יש להן יע"ש. אולם מדברי הרמב"ם בפ"ג מה' נדרים ה"ט הנ"ל כתב להדיא דפורים הוא מד"ס ומדסיים וידחה נדרו מפני גזירת חכמים נראה אף שכתב מד"ס הוי רק מדרבנן. ועוד מדחשבו בהדי חנוכה בוודאי הוי רק דרבנן. וכן מצאתי להדיא בהגהות מרדכי שם וז"ל וא"ת יהיו נשים חייבות בסוכה שאף הן היו באותו הנס דענני הכבוד וכן יהיו חייבות במצה מטעם זה ומה צריך טעם דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וי"ל דלא אמרינן האי טעמא אלא במלתא דרבנן כגון מגילה וחנוכה וד' כוסות. ע"כ מבואר דמגילה הוי דרבנן ומצאתי בשו"ת מהרי"ק (שורש ) שכתב ב' התוס' דיומא דד"ק הוי דרבנן. וכ"ה בשבת פרק כירה ד"ק לא הוי כדאורייתא. וכן יש להביא ראיה מב"ק (דף ב' ע"ב) דאין דנין ד"ת מדברי קבלה ואם נימא דד"ק כדאורייתא ממש אמאי אין דנין זה מזה. יע"ש. והנה הרמב"ם כתב בה' מגילה פ"א שמגילה תיקון נביאים. והנה מבואר ברי"ף פ"ד דמגילה ב' הירושלמי דמשה, תיקן להם לישראל לקרות בשבתות ויו"ט ובר"ח ובחוה"מ וכ"כ הרמב"ם דהוא תיקון נביאים ואפ"ה קיימא לן דקריאת התורה הוא דרבנן כא"ח (סי' תרפ"ה) דאין לנו קריאה מה"ת לכ"ע רק פרשת זכור וי"א גם פרשת פרה דלא כב"ח ויעיין בברכי יוסף שדחה שם דבריו. א"כ מבואר דאף דהוא תיקון נביאים מ"מ הוי דינו רק כדרבנן אם כן בנ"ד דהוא ג"כ רק תיקון נביאים אינו כדאורייתא ממש.