בכורי שלמה חלק א שלט

כי הרמב"ם סובר דמ"ש בגמ' שאני דמשמיא קרדפו לה. אין רצונו לומר כו' כי קטן זה אינו מכוון על הרדיפה רק משמים מכריחים אותו לעשות הרדיפה זה הפי' אינו דודאי כל קטן הרודף כוונתו לא מקרי כוונתו להרוג אותו דלאו בר דעת הוא ואפ"ה אמר ר"ה דמקרי רודף ומה לי בן יום א' ומה לי בן שנה וגם רש"י הרגיש בזה כו' ואף הרמב"ם והסמ"ג נ"ל דסוברים בזה כפירוש רש"י דאינו נקרא רודף מאחר שכוונתו אינו אלא להיות נולד ע"פ טבע עולם. ולא להיזק אמו וע"כ אע"פ שעי"ז מזיק לה אעפ"כ אין דוחין נפש מפני נפש ולא מקרי רודף. וע"ז מסיק הרמב"ם וזה טבע העולם. כלל נקטינן מהא היכא דאין כוונתו להזיק ולרדוף אך לעשות דבר ע"פ טבע העולם רק שעי"ז יהי' רדיפה לא מקרי רודף שניתן להצילו בנפשו עכת"ד יע"ש שהאריך בזה

כג) ולפענ"ד קשה לומר כפירושו חדא דלפי דבריו איך כ' הרמב"ם כל שלא יצא ראשו דהוי כרודף הא אין כוונתו כלל לרדוף רק להולד כפי טבע העולם לא מקרי רודף ועוד קשה מה שהקשה בעצמו שם מדברי שו"ת מהרי"ק (שורש קצ"ב דף קס"ח ע"ב) שהעלה דאף אם אינו מתכוין לרדיפה מקרי רודף והביא ראי' מב"ק (דף קי"ב) יע"ש ולא העלה דבר ברור לתרץ זה יע"ש. אולם לפי מה שהעלתי בעזה"י א"ש הכל ודברי הרמב"ם ז"ל יעלו כהוגן כפתור ופרח. דכוונת הרמב"ם הוא לומר לעולם דמקרי רודף ואף שאין כוונתו לרדיפה וכמו בקטן שרודף אף שאין כוונתו כוונה. אפ"ה מקרי רודף כנ"ל כדאמר ר"ה. ומ"ה כ' הרמב"ם דכל שלא יצא ראשו דמחתכין משום דמקרי רודף אף שאין כוונתו לרדוף. אולם ביצא ראשו כ' ואין דוחין נפש מפני נפש וזה טבעו של עולם כלומר כמו שכ' בירושלמי דנהי דהולד מקרי רודף להאם מ"מ אין את יודע מי הרג את מי. פי' דהאם מקרית ג"כ רודף להולד כיון דמצד קושי הלידה וטבע העולם שדוחקין זה את זה שניהם נקראין רודפין ולא פשע הולד בדוחקו את האם כיון שבטבע עשה זה. ולא חוץ לטבע העולם. וכן האם מה שדוחקת את הולד הוא ג"כ מטבע העולם. וכיון ששניהם בשוה נקראין רודפין. לכן אם יצא ראשו הולד מקרי ג"כ נפש שייך שפיר אין דוחין נפש מפני נפש. ושב וא"ת עדיף בזה. אבל קודם שיצא לאויר העולם דאז לא נקרא עדיין העובר נפש מ"ה נהי דשניהם נקראין רודפין זה את זה. אפ"ה נדחה הולד מפני האם כיון שהולד רודף את האם. ולא חיישינן לחיי שעה להצילו כיון שהוא רודף את האם והאם נקראת נפש ואף שהאם רודפת ג"כ להולד מ"מ נדחה העובר מפני האם. דבזה לא שייך אין דוחין נפש מפני נפש. כיון שהעובר קודם שיצא לאויר העולם לא נקרא עוד נפש. א"כ לא שייך בזה מאי חזית כמובן וצדקו דברי הרמב"ם יחדיו. לפ"ז מיושב קושית הגאוני בתראי שהקשה דאמאי נקרא רודף שלא מכוין להזיק רק להולד כטבע העולם. אולם לפי מה שהעלתי ב' מהרי"ק א"ש דאף דאינו מתכוין לרדיפה מקרי רודף כמו בקטן אף שאין לו דעת וכוונתו אינו כוונה ואפ"ה מקרי רודף. וא"כ שפתי הרמב"ם ברור מללו ומדויקים היטב ע"פ הש"ס בבלי וירושלמי ולשונו מזוקק כזהב שבעתים בעזה"י

כד) עוד כ' כ"ג באות ג' ולקושיית הרב מוהרימ"ט ממתני' דאהלות כנז"ל עלה על דעתי ליישב ולומר דההיא מתני' מיירי בידוע שכלו חדשיו כו' ושוב חזרתי בי דמדברי התוס' דנדה הנ"ל מוכח דאין לחלק בזה ובכל עובר ס"ל דליכא שום חשש עליו דהרי עלה דהא מתני' מיירי ובע"כ דלא ס"ל לחלק בהכי כו' עכ"ל הזהב לא זכיתי להבין דעת קדשו בזה. במה שדחה תירוצו דמר על קושיית מהרימ"ט משום דברי תוס' דנדה דעל כורחך כוונתו דמר במה שכ' דהרי עלה דהא מתני' מיירי. היינו במה שכ' התוס' בנדה (דף מ"ד.) בד"ה ואי בעי וז"ל דבשילהי פ"ק דערכין (דף ז'.) דאמר שמואל אשה שיצתה ליהרג מכין אותה כנגד הריון שלה כו' הא לאו הכי הולד מת בסוף ופריך ליה מהא דבן יום אחד נוחל אלמא ולד מת תחלה והוי מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט בחלק בכור כו' עכ"ל התוס'. ואם נימא דהא דאמר שמואל מיירי כשידוע דלא כלו חדשיו מאי פריך ממתני' דנדה דבן יום אחד נוחל דהא מתני' דנדה מיירי בידוע שכלו חדשיו כן נלפע"ד כוונתו דמר. אולם אתמהה באופן זה הי' יכול להקשות על תירוצו מגוף דברי הש"ס בערכין שם. דלמה מתרץ שם לחלק בין מיתה לנהרגה דהי' יכול לתרץ דבערכין מיירי שלא כלו חדשיו. אבל המתני' בנדה מיירי שכלו חדשיו

כה) אולם באמת דיחי זה חוזר ונראה דהש"ס לא הי' יכול לתרץ כן דאדרבה דבאופן זה הדרא קושית הש"ס לדוכתא עוד בתוקף יותר דהשתא דאמר שמואל באשה שיוצאת ליהרג כו' דמיירי שלא כלו חדשיו דאז זוטר חיותא של הולד ואפ"ה אמרינן דהולד מת לבסוף אחר מיתת האם. א"כ כ"ש במתני' דנדה דמיירי שידוע שכלו חדשיו דאז יש יותר חיות להעובר. כש"כ דמתה לבסוף ואפ"ה קתני דמייתי ברישא וכעין סברא זו אמרינן שם בערכין (דף ז') וז"ל ה"מ לגבי מיתה איידי דוולד זוטרא חיותי' עיילא טיפה דמלאך המות ומחתך להו לסימנין יע"ש. מ"ה הי' מוכרח לחלק בין מיתה להריגה וא"ש. ולפ"ז גם מדברי התוס' דנדה שהביא מעכתר"ה ליכא ראי' דלא יכלו לתרץ כחילוקו דמר דא"כ יקשה קושית הש"ס עוד יותר בתקפו. מ"ה תירצו דהוי מצי לשנויי אבל עובר לא לומר שממעט בחלק בכור יע"ש. אבל לעולם י"ל דשמואל מיירי בשלא כלו חדשיו ומ"ה מותר להכות נגד הריון. א"כ תירוצו על קושית מהרימ"ט א"ש. והשגתו על תירוצו אינו מובן לי. אולי כוונתו דמר באופן אחר ממה שהבנתי וא"ש דברי קדשו

כו) עוד כ' מעכת"ר וז"ל אחר זמ"ר ראיתי מ"ש בשו"ת נוב"י (תנינא חח"מ סי' נ"ט) בזה ע"ש עכ"ד. ועיינתי בדברי הנוב"י מה שהשיב להגאון מוהר"ר ישעי' פיק זצ"ל מה שרצה לחדש שמה ששנינו באהלות (פ"ז מ"ו) מחתכין כו' היינו דוקא בקים לן בי' שכלו לו חדשיו שאז ההורגו נהרג עליו כנדה (דף מ"ד.) ומוקי התם לכולה מתני' בקים לן בו שכלו חדשיו. וע"ז השיג הנוב"י דנהי דרש"י פירוש כן דקאי על כל המשנה אעפ"כ אין הדבר מוסכם. ולהרמב"ם ודאי לא קאי רק על הבבא אחרונה שהוא כחתן שלם לענין אבילות כו' ואפילו לענין ההורגו נהרג עליו י"ל דלא בעי הרמב"ם שיהי' ידוע בוודאי שכלו חדשיו דאזלינן בתר רובא ורוב ולדות לאו נפלים נינהו והא דכ' בפ"ב מה' רוצח ה"ו והוא שכלו חדשיו היינו לאפוקי אם בוודאי לא כלו ט' חדשים עכת"ד הנב"י

כז) אולם לפענ"ד נראה לתרץ דברי הגאון מוהרי"פ די"ל דגם הרמב"ם ס"ל לענין להרוג דוקא אם ידוע בוודאי שכלו חדשיו וכפי שהעלה בשו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתל"א) וז"ל דס"ל להרמב"ם דלא השוה אותם התנא הדברים אלא כל אחד ואחד כפי ענינו דנהי דלענין אם הוא בן יום א' השוה אותם ונוחל ומנחיל ונהרג עליו אבל לענין אם כלו לו חדשיו אינם שוים דלענין נפשות הוי ספק בן קיימא ומספיקא לא קטלינן לי' עד שנדע ודאי שכלו לו חדשיו. אבל לענין נחלות מוקמינן ממונא בחזקתי' שהרי קודם שמת הבעל הי' כולו בחזקתו ועתה שמת עדיין הממון בחזקתו שהבן כרעא דאבוה הוא וכיון שאתה בא להוציא מחזקתו לא תוציא הנחלה מן הספק יע"ש שכ' דמיירי בה' נחלות שהוא ספק אם כלו חדשיו ומתרץ כל דברי הרמב"ם יע"ש. לפ"ז מיושב קושיית הנוב"י דלעולם לענין להרוג צדקו דברי הגאון מוהרי"פ דצריך שיהיה ידוע שכלו חדשיו

כח) ונלפע"ד להביא ראי' לדברי הרדב"ז מדברי התוס' בערכין (דף ב'.) ד"ה לאתויי מנוול וז"ל וא"ת ההורגו יתחייב הואיל ואיתרבי בנפשות אלמא איקרי נפש דמהאי טעמא מרבינן להורג בן יום אחד פ' יוצא דופן (דף מ"ד.) ואע"ג דשמא נפל הוא וי"ל [צ"ל דהתם בתר הכי מוקמינן לי בשכלו לו חדשיו לרשב"ג דאמר כל כו'. הג"ה] דהתם בת"כ מוקמינן לי' בשכלו לו חדשיו וכן מוקמינן התם לרשב"ג דאמר כל שלא שהה עכ"ל יע"ש. א"כ מבואר בתוס' ג"כ דהא דבן יום אחד נהרג עליו דוקא בידוע שכלו חדשיו כמו שפסק הרדב"ז והגאון מוהרי"פ וכמ"ש רש"י. ואשתמיטתי' להרב